חדשות ועדכונים

לקוחה דרשה מערכת מיזוג אוויר שניתן להפעילה בכל חדר בנפרד. לאחר שהתברר לה כי מערכת מיזוג האוויר החדשה והיקרה שרכשה אינה מאפשרת להפעיל מזגן בחדר אחד מבלי לסגור את כל החלונות בבית, היא הגישה תביעה כספית כנגד החברה שמכרה לה את המערכת לקריאה לחצו כאן מעל 80% מתיקי הגירושין בישראל מסתיימים בפשרה! אפשר גם אחרת. התקשרו עכשיו: 054-483782 לקריאה לחצו כאן במסגרת פשרה שהושגה בתביעה ייצוגית, האתר יעניק הטבה ללקוחותיו ברכישת מוצרים ויתרום 100 אלף שקל לארגון 'לתת', בעקבות קשיים שנתקלו הלקוחות בהסרת שמם מרשימות התפוצה לקריאה לחצו כאן הבנק ביטל את מסגרת האשראי של בני הזוג שלא כדין ומבלי לתת להם התראה מראש כפי שנדרש. הוא חויב בפיצויים בסך של 20 אלף שקלים לקריאה לחצו כאן הסתכסכת עם השכנים על חנייה? ריבים על תשלום ועד הבית? סובלים ממטרדי רעש, לכלוך וריח? סכסוכים בין שכנים רצוי לפתור על ידי הידברות. ואולם אם זו הגיעה למבוי סתום מומלץ מאוד לפנות לעו"ד המתמחה בתחום וייתן לך ייעוץ משפטי וטיפול ראוי. לקריאה לחצו כאן מלבד הפיצוי הכספי, באפשרות הרואה עצמו נפגע עקב גניבת עין של אחר לבקש צו מניעה האוסר על המשך גניבת העין וההטעיה. לקריאה לחצו כאן מדי שנה ניתנים בישראל מאות אלפי פסקי דין וצ'קים חוזרים, על פיהם זכאים מוסדות, חברות ובודדים לסכומי כסף גבוהים ביותר. כשפונים לייצוג מול מערכת ההוצאה לפועל חשוב לא רק לפעול מהר אלא גם לפעול נכון! לקריאה לחצו כאן ישנה חשיבות רבה לבחירת השוכרים, אך הסכם השכירות הוא עדיין החלק מהותי ביותר בהבטחת שלמותה ותקינותה של הדירה שאותה אתם משכירים לאחרים לקריאה לחצו כאן במשך יותר משנה, בתקופה של המצב הביטחוני המתוח במדינה לאחר חטיפת שלושת הנערים ומבצע צוק איתן, פרסם הנאשם דברי הסתה, קרא לאלימות והביע תמיכה בארגוני טרור באמצעות עמוד הפייסבוק שלו לקריאה לחצו כאן רכישת דירה / בית מגורים בישראל מהווה בדרך כלל את רכישת הנכס היקר ביותר של האדם. ולכן מומלץ מאוד שלא לחתום על כל סוג של מזכר או זיכרון דברים בכתב, מאחר שדינו של זיכרון דברים הוא כדין חוזה לכל דבר ועניין. ראיתם דירה שמוצאת חן בעינכם? פנו מיד לעורך דין. לקריאה לחצו כאן איך יוזמים הליך של פינוי בינוי? האם יהיה מספר גדול יותר של דירות? לקריאה לחצו כאן מה כולל הסכם הממון? הסכם הממון, שנחתם בעזרתו של עורך דין הסכם ממון, נועד להגן על שני בני הזוג, וליצור מצב בו גם במקרה של פרידה, אף צד לא יצא מקופח ממערכת היחסים. לקריאה לחצו כאן דיני משפחה מתייחסים ליחסים בין בני זוג שיש בניהם קרבה ביולוגית או משפטית. הקרבה המשפטית גוברת על הקרבה הביולוגית. לקריאה לחצו כאן כשבוע לאחר רכישת מכשיר טלפון סלולרי חכם, גילתה הרוכשת כי לא ניתן להטעין אותו, וכאשר ביקשה לתקנו, נמסר לה כי הליקוי נגרם עקב שימוש בלתי תקין ואין אחריות על התקלה לקריאה לחצו כאן מה כדאי לדעת, מה צריך לעשות וכמה זה עולה? הדרך הבטוחה לקניית דירה מיד שנייה או קבלן- להיות מיוצג על-ידי עורך-דין מטעמו, המתמחה בתחום המקרקעין לקריאה לחצו כאן לא רק לשכירים: מעכשיו גם עצמאים יחויבו להפריש כספים לפנסיה ויקבלו סיוע במצב של אבטלה לקריאה לחצו כאן האם מגיע לך פטור מארנונה? כיצד מערערים על הארנונה? מהי גבייה מנהלית? לקריאה לחצו כאן מוכר דירה? אל תעשה טעות! לקריאה לחצו כאן אדם נפטר בפתאומיות, למי שייכת הדירה אותה קיבל מתנה מהוריו? לקריאה לחצו כאן התשלום של היטל ההשבחה לא חייב להתבצע במועד בו עלה ערך המקרקעין לקריאה לחצו כאן אנשים רבים לא מייחסים חשיבות לניסוח נכון ומשפטי של חוזה ומוצאים עצמם קשורים בחוזים שאינם ברורים ואשר מהווים מקור לסכסוכים. לקריאה לחצו כאן אלימות במשפחה: האישה הוכתה כי נתנה שוקולד לילדים לקריאה לחצו כאן סכסוכי שכנים: פיצויים עקב השמעת מוסיקה רועשת לקריאה לחצו כאן תפצה את הגרוש ב-100 אלף שקל על פגיעה בפרטיות לקריאה לחצו כאן אב שבתו מתנכרת אליו ביקש לבטל את חיוב המזונות לקריאה לחצו כאן כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירת מגורים של בני זוג לקריאה לחצו כאן קנו בית בשיפוץ, עברו לגור בו ורק אז גילו ליקויי בניה לקריאה לחצו כאן עוד יתרון לתמ"א 38 הוא העובדה שיישומה אינו מצריך את הסכמת כל הדיירים. לקריאה לחצו כאן הכה את ילדיו וגרושתו, ויפצה על הנזק הנפשי שגרם להם לקריאה לחצו כאן אם לא נשואה ביקשה להוסיף לבנה את שם משפחתה לקריאה לחצו כאן חברים יקרים אני מתכבד לבשר לכם על הצטרפותי כשותף למשרד דורון טיקוצקי קנטור גוטמן צדרבוים משרד עורכי דין. הנכם מוזמנים להיעזר בכל שירותי המשרד כפי שהם מפורטים בהמשך. אני תקווה להמשך שיתוף פעולה פורה. לקריאה לחצו כאן פטור- בנין שנהרס או ניזוק לקריאה לחצו כאן יחסי ממון בין בני זוג לקריאה לחצו כאן סידור גט מחו"ל שיש בו טעות בתאריך לקריאה לחצו כאן דחיית בקשה למנוע אם משמורנית להעתיק את מקום מגוריה לקריאה לחצו כאן משהוכח החוב החל על הנכס שבכינוס, בתקופת כהונתו של הנתבע ככונס נכסים, על הנתבע ככונס נכסים לשלמו מקופת הכינוס. לקריאה לחצו כאן הנחיצות לחוזה עבודה בין שותפים לקריאה לחצו כאן כאשר האישה מפרנסת עיקרית לקריאה לחצו כאן פירוק חברה מרצון – היתרונות והשלבים לקריאה לחצו כאן עוולה הקרויה גניבת עין לקריאה לחצו כאן חשיבותו של הסכם מייסדים בחברה לקריאה לחצו כאן הסכם מכר דירה- טיפים למוכרים שהם יורשים לקריאה לחצו כאן עוולה הקרויה גניבת עין לקריאה לחצו כאן אדם המחזיק בנכס הוא אדם המתגורר בו לתקופה של לפחות שנה. לקריאה לחצו כאן לפעמים צירוף של הודעות שנשלחו בדואר האלקטרוני יכול להיחשב לחוזה מחייב משפטית לקריאה לחצו כאן שיעור מזונות 3 קטינים הוא 50% מהסך הדרוש לשכירת דירה דומה לזו גרו הקטינים בהפחתת סך מסוים כנובע מעזיבת הנתבע את הבית. לקריאה לחצו כאן ביהמ"ש מצביע על הקשיים בהמרת דת של קטין המיועד לאימוץ, שאינם ייחודיים לבקשה זו ולקטינה קונקרטית זו. לקריאה לחצו כאן כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה ..." לקריאה לחצו כאן האישה לבדה יכולה להחליט איפה להגיש את התביעה, ולא הגבר, הבעל הנתבע הוא חייב לדון באותה ערכאה בכפייה. לא דרושה הסכמה. לקריאה לחצו כאן ישנם 3 סוגי אנשים שלא יכולים לעשות צוואה: קטין, פסול דין ואדם שלא יודע מה טיבה של צוואה. לקריאה לחצו כאן האם ידועתו לציבור של מנוח זכאית לקצבת שאירים? לקריאה לחצו כאן בדיקה פולשנית למטרות רפואיות "בהגיעו לגיל שנה אחת, ובעקבות איחור התפתחותי מוטורי, נמצא כי לקה בשיתוק מוחין." לקריאה לחצו כאן "את הבית ב-ע. אני נותנת אחרי מותי לך ולאישתך" היא חזרה על כך מספר פעמים באופן אשר לא ניתן להבנה אחרת, כמי שמצווה רכוש ספציפי זה על ערש דווי ביודעה כי היא עומדת למות." לקריאה לחצו כאן איך להתעשר מהמוניטין? לקריאה לחצו כאן החיפזון מן השטן לקריאה לחצו כאן זכויות האישה בגירושין לקריאה לחצו כאן שיתוף במקרקעין - הסכמה או פירוק? החוק קובע כי כל שותף במקרקעין, יכול בכל רגע נתון ומכל סיבה שהיא, לבקש לפרק את השותפות ולמכור את חלקו בנכס. להמשך קריאה בית המשפט נקרא לדון האם ניתן לחייב אישית בעל מניות בתשלומי ארנונה שאותם נמנעה מלשלם החברה שבבעלותו שאינה פעילה עוד? להמשך קריאה דייר בפרויקט פינוי בינוי שערך הדירה החדשה שקיבל נמוך מ - 150% מערך הדירה הישנה, יוכל לקבל מהיזם תמורה כספית נוספת כך ששוויה יחד עם הדירה החדשה יגיעו ל-150% מערך הדירה הישנה. להמשך קריאה אין לראות באמירה בזיכרון-דברים, לפיה "הצדדים יחתמו על חוזה מפורט תוך 30 יום", משום הוכחה לכך שזיכרון הדברים עצמו אינו בגדר חוזה מחייב. הכול תלוי בכוונת הצדדים, עליה יש ללמוד ממכלול העובדות של המקרה. להמשך קריאה עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף במסגרתה טענה התובעת כי בעת ביקור במכולת, נתקלה בארגז, נפלה ונחבלה. נקבע כי קיומו של מפגע (הארגז) חרף התגבשות החובה המושגית והקונקרטית מצביע על רשלנות לכאורה, ומכאן עובר הנטל לנתבעת להוכיח שלא תחוב בנזיקין. להמשך קריאה ביהמ"ש הורה על קיום צוואת אימם המנוחה של הצדדים תוך שנדחו טענות המתנגדות לפסילת הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת, מעורבות הנהנה בעריכתה, הטעייה ופגמים בצוואה. להמשך קריאה אחריות חברה קבלנית מתמשכת שנים ארוכות לאחר תום הבניה וחלה על שנות הבדק והאחריות. אדם הקונה בית מגורים מניח כי חברה קבלנית היא גוף איתן שיעמוד מאחורי הבית ויהא אחראי לטיבו. לפיכך, הנוהג של סיום העבודה הקבלנית על מיזם מסוים והפסקת פעילות אותה חברה שבנתה מעיד כי חברת הבת שבנתה אינה בעלת זכות קיום עצמאית, אלא נועדה לשמש כצינור לחברת האם. להמשך קריאה

בית משפט לענייני משפחה בבאר שבע

                                                                                                ת"ע (ב"ש) 9166-07-12

בפני

כב' השופטת רות אטדגי-פריאנטה

בעניין המנוחה:
XXX ז"ל

תובע:

פלוני

ע"י ב"כ עו"ד שלמה עמיאור

נגד

נתבעות:

1. פלונית
2. אלמונית

ע"י ב"כ עו"ד אלי חביב

     

חקיקה שאוזכרה:

חוק הירושה, תשכ"ה-1965: סע'        22, 25, 30, 30 (א), 35

ספרות:

שמואל שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך ב, 1995)

מיני-רציו:

* ביהמ"ש הורה על קיום צוואת אימם המנוחה של הצדדים תוך שנדחו טענות המתנגדות לפסילת הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת, מעורבות הנהנה בעריכתה, הטעייה ופגמים בצוואה.

* ירושה – צוואה – תוקפה

* ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת

* ירושה – צוואה – נהנה שנטל חלק בעריכתה

* ירושה – צוואה – טעות

* ירושה – צוואה – פגמים

* ירושה – צוואה – צוואה בפני רשות

.

תובענה לקיום צוואה ומנגד התנגדות לקיומה מחמת השפעה בלתי הוגנת, מעורבות הנהנה בעריכתה, הטעייה ופגמים בצוואה.המנוחה ציוותה בצוואתה את כל רכושה לבנה – התובע. הנתבעות הן אחיותיו של התובע. אין חולק כי המנוחה הייתה בקשר תקין עם כל ילדיה.

.

ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את ההתנגדות והורה על קיום הצוואה מהטעמים הבאים:

השפעה בלתי הוגנת: כידוע, הנטל להוכיח שהצוואה בטלה מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה. עם זאת, בנסיבות מיוחדות, יש ומתהפך נטל ההוכחה, מקום בו "הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת ...". קיומה או היעדרה של השפעה בלתי הוגנת תיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בין היתר בהתאם למבחני העזר לבחינת קיומה של תלות שהותוו בפרשת מרום. אין מדובר ברשימה סגורה וביהמ"ש רשאי לעשות שימוש במבחנים אחרים על פי שיקול דעתו. כאשר המטרה היא לעמוד על רצונו החופשי והחלטתו העצמאית של המצווה. בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל, קמה חזקה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הראיה על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה. הוא זה אשר צריך לשכנע את ביהמ"ש שהמצווה עשה את צוואתו שלא מתוך רצון חופשי אלא מתוך "תכתיב" של האחר; אך יש לזכור כי נטל השכנוע בסופו של דבר, מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד, גם אם כשל מבקש הקיום בהבאת ראיות לסתור. יישום מבחני העזר שנקבעו בפרשת מרום לענייננו מוביל לדחיית טענת ההשפעה הבלתי הוגנת – על כל חלקיה. בין היתר נקבע כי אין בתלות הפיזית של המנוחה כדי להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת על אחת כמה וכמה שעה שתלות זו הייתה גם ביתר ילדיה ובייחוד בנתבעת 1. הוכח כי המנוחה הייתה עצמאית מבחינה שכלית-הכרתית והוכח כי קשריה עם ילדיה היו טובים ותקינים.

הטעייה: במקרה דנא למעשה נטען ל "טעות משפטית" הנובעת מהבנה לקויה של המנוחה בדבר אפשרות הדירותה של הצוואה – המדובר בשאלה כבדת משקל השנויה במחלוקת בפסיקה ובספרות . ואולם אין מקום להידרש לה, בנסיבות המקרה דנן, בהעדר כל ביסוס בדבר קיומה של טעות, כממצא עובדתי. בהקשר זה נקבע בין היתר כי צוואה כבענייננו, המפלה בין ילדיה של המנוחה, מבלי שיהא כל נתק בינה לבין אחד מהם – מעלה סימני שאלה ברורים, באופן שעל ביהמ"ש לבחון בזהירות יתרה אם אכן הצוואה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה, או שמא נעשה הדבר מחמת טעות. עם זאת, משאין חולק כי המצווה הייתה כשירה וצלולה בדעתה בעת עריכת הצוואה, ומשלא הוכחה כל טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת ושעה ונוסח הצוואה ברור, הרי שהנטל להוכחת טעות רובץ על כתפי הטוען לה, ובכך לא עמדו הנתבעות.

מעורבות בעריכת צוואה: סעיף 35 לחוק הירושה מונה שלוש עילות לפסלות הצוואה ביחס לזוכה על פיה: מי שערך אותה, מי שהיה עד לעריכתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה. מעיון בפסיקה עולה פרשנות מצמצמת ודווקנות המאפיינת את ההתייחסות לשתי עילות הבטלות הראשונות ופרשנות גמישה המאפיינת התייחסות לעילת הפסילה השלישית הנוגעת למי שנטל חלק בעריכת הצוואה "באופן אחר". מכל מקום, הבחינה צריך שתיעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה. בענייננו, לא הוכח כי התובע עמד בשתי עילות הפסלות הראשונות. בכל הנוגע לעילה השלישית – "נטל חלק באופן אחר", מעדות התובע עולה כי אכן גילה מעורבות בהליכים שקדמו לעריכת הצוואה. הדבר בא לידי ביטוי בפנייתו לנוטריון, בקשר שיצר בינו לבין המנוחה, בהסעת המנוחה למשרדו של הנוטריון ובחזרה ממנו. אלא שבכך לא סגי כדי לפסול את הצוואה. פעולת הנהנה החורגת מגבולות המותר ועולה כדי מעורבות פסולה תהא רק כאשר הוא "המוציא והמציא, המלבין והמסביר" והוא "מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח. פעילות פסולה כאמור לא הוכחה בענייננו.

כן נדחו טענות הנתבעות לפגמים בצוואה. בין היתר נדחתה הטענה כי אי התייחסות מצד עורך הצוואה לכך שהמנוחה הדירה את שתי בנותיה מהצוואה מהווה פגם בצוואה. בהקשר זה נקבע כי אין כל חובה בדין שעל עורך הצוואה – כמו גם על המוריש – לציין בצוואה מדוע בחר לכאורה, לקפח יורשים על פי דין. אדם רשאי לצוות את רכושו כרצונו וחוק הירושה אף אינו מגביל את חירותו של מצווה להפלות בין ילדיו.

פסק דין

היש לבטל את צוואת המנוחה מחמת השפעה בלתי הוגנת או מחמת מעורבותו של הנהנה בעריכתה?

זו השאלה המרכזית העומדת להכרעה בהליך זה.

העובדות בקצרה:

1.         המנוחה הלכה לעולמה ביום 21.11.11 והותירה אחריה צוואה מיום 24.10.1996, בה ציוותה את כל רכושה לבנה – התובע.

2.         הנתבעות הינן אחיותיו של התובע.

3.         מטעם הנתבעות העידו שני עדים:

            ע – בנה של נתבעת מס' 1.

            ש. – בתה של נתבעת מס' 2.

            התובע לא הביא עדות חיצונית.

טעמי ההתנגדות:

השפעה בלתי הוגנת:

4.         הצוואה בטלה מכוח הוראת סע' 30 (א) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") מחמת אונס, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ו/או תרמית ו/או הטעיה ו/או למצער טעות, תוך ניצול מצבה הנפשי והפיזי של המנוחה – עת לקתה באותה עת בסרטן השד, ובהיותה תלויה בילדיה בפעולות היום יומיות, לרבות בביצוע פעולות משפטיות.

            המנוחה אף הוטעתה להאמין שהצוואה הינה בלתי הדירה וכן הוטעתה להאמין כי מצבו הכלכלי של התובע הינו בכי רע.

מעורבות בעריכת צוואה:

5.         התובע היה מעורב בעריכת הצוואה: הוא זה אשר דאג למציאת עו"ד, הוא זה אשר לקח את המנוחה אליו והוא גם נכח במשרדו בעת עריכת הצוואה.

6.         פגמים בצוואה:

6.1        באישור הנוטריוני צוין כי המנוחה קראה את הצוואה, בעוד שהיא לא ידעה קרוא וכתוב בשפה העברית.

6.2        לא ניתנה כל התייחסות מצד עורך הצוואה לכך שהמנוחה הדירה את שתי בנותיה מהצוואה.

7.         בסיכומיו מבהיר ב"כ הנתבעים כי אין להכריע על פי כל טעם בנפרד, אלא על פי "מארג הראיות הנסיבתיות תוך זיקה בין הפגמים השונים ותוך מתן משקל לנסיבות הכוללות ובהן: הסתרת דבר קיומה של הצוואה, התנהגותו הכוחנית של התובע כלפי אימו, הימנעותו מלהוציא כספים בתקופת חייה של המנוחה שהיה בהם כדי לשפר את איכות חייה, התבטאויותיו לאחר פטירתה, השתלטותו על דירתה של המנוחה לאחר פטירתה ומכירת חפציה מיד לאחר מכן, והחשוב מכל: העדר כל מניע לכאורה להדרתן של הבנות מהצוואה, שעה שהקשר בין הילדים – בינם לבין עצמם ובינם לבין האם – היה מצוין".

            תגובת התובע להתנגדות:

8.         התובע מכחיש כל אחד ואחד מטעמי ההתנגדות ולטענתו, לא עמדו הנתבעות בנטל להוכחת אף אחת מעילותיה.

            לטענתו, אין כל הצדקה מכל מין וסוג לפסילת הצוואה.    

            צוואת המנוחה הינה פרי רצונה הכנה והאמיתי של המנוחה שבחרה להוריש לו את כל רכושה מטעמים השמורים עימה – יהיו אשר יהיו.

            אדון בטעמי ההתנגדות אחת לאחת:

השפעה בלתי הוגנת:

9.         המתווה הנורמטיבי:

9.1        סעיף 30 לחוק הירושה מונה חמש עילות לבטלותה של הצוואה.

באשר לעילה של השפעה בלתי הוגנת, אין פירוש בחוק ומשמעותה נלמדת מן הפסיקה.

בע"א 4902/91 שדמה גולדמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה, פד"י מט (2) 441, מבחינה כב' השופטת שטרסברג-כהן בין ההשפעה, כשאלה עובדתית – האם הופעלה על המצווה השפעה אם לאו, לבין ההשפעה – כשאלה ערכית נורמטיבית, כשעל בית המשפט להכריע בה עפ"י מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי.

9.2        הנחת המוצא על פי חוק הירושה היא שהצוואה כשרה.

הנטל להוכיח שהצוואה בטלה מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט, פד"י כב (2), 138).

נפסק כי על הראיות המבססות את העילה להיות משמעותיות "ולא די בהוכחת חשש בלבד להשפעה זו"(ע"א 53/88 מנלה נ' ברנדווין, פד"י מו (1), 48; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, פד"י נב (2), 813 (להלן: "פרשת מרום")).

הובהר כי "העלאת סברות וחשדות בעלמא, אין בהן די כדי להביא לבטלותה של הצוואה" (ע"א 53/88 מנלה לעיל; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני פד"י מז (4), 785; שאול שוחט "פגמים בצוואות" מהדורה שנייה, עמ' 230).

9.3        עם זאת, בנסיבות מיוחדות, יש ומתהפך נטל ההוכחה, מקום בו "הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת ...." (ע"א 423/75 מרדכי בן נון נ' מטילדה ריכטר, פד"י לא (1), 372).

                        היטיב לבטא זאת כב' השופט אור בפרשת מרום בעמ' 847:

            "על המתנגד לקיום הצוואה להוכיח, כי מחומר הראיות עולה מסקנה מסתברת שלפיה הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, וכי מסקנה זו סבירה יותר מהיפותזה אפשרית אחרת שלפיה הצוואה לא נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת".

9.4        קיומה או היעדרה של השפעה בלתי הוגנת תיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

משמעות הטענה על פי האמור בע"א 133/94 רכטמן עו"ד נ' זיסמן ואח' פ"ד לט (4) 769:

"מה שהמחוקק ביקש למנוע הוא מתן התוקף לצוואה שלא נערכה מרצונו החופשי ולפי החלטתו העצמאית של המצווה אלא לפי התכתיב של האחר ... שהצוואה אינה פרי רצונו של המצווה אלא פרי רצונו של מי שהשפיע עליו ושהכתיב לו למעשה את ההסכמה ...".

(ור' גם ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח (1) 22).

                        בפרשת מרום, התווה כב' השופט מצא מבחני עזר לבחינת קיומה של תלות.

            אין מדובר ברשימה סגורה ובית המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים אחרים על פי שיקול דעתו.

                        עמדה על כך כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 4902/91 לעיל:

            ".... קיימים מקרים שבהם שאלת התלות של המנוח בנהנה היא חזות הכול, והכול תלוי במידת התלות, וישנם מקרים שבהם חולשתו של המנוח והיותו נתון להשפעה בקלות מהווים אלמנט מכריע. ... ויש שמצב גופני ונפשי של חולשה בצירוף לתלות עשו זאת. נראה לי כי לא ניתן ואף לא רצוי לקבוע רשימה סגורה של מבחנים לקביעת קיומה או היעדרות של השפעה בלתי הוגנת. יש לבדוק נסיבותיו של כל מקרה ומקרה לאור המבחנים המפוזרים לאורך הפסיקה כאשר המטרה היא להגיע לחקר צפונותיו של המצווה ולעמוד על רצונו החופשי והחלטתו העצמאית".

רוצה לומר: יש לבחון האם אותה השפעה גרמה לכך שהוראת הצוואה אינה משקפת את רצונו העצמאי של המצווה אלא את רצונו של האחר שכפה אותו עליו, אף אם המצווה לא פיתח תלות בנהנה. הביטוי לכך הינו גמיש ומתמלא תוכן עפ"י נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פד"י נד (2), 215, 227).

9.5        אבחן תחילה את מבחני העזר שנקבעו בהלכת מרום.

                        ואלו הם:

                        א.         תלות ועצמאות:

                                    השאלה שעל בית המשפט לבחון היא:

האם בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי, הן מן הבחינה הפיזית והן מן הבחינה השכלית-הכרתית.

ככל שהמצווה היה יותר עצמאי משתי הבחינות, תתחזק נטיית בית המשפט לשלול קיומה של תלות המצווה בנהנה, והוא הדין - להיפך.

גם אם יוכח כי המצווה היה תלוי מבחינה פיזית בנהנה, אין די בכך וככל שיוכח כי באותה עת, היה המצווה עצמאי מבחינה שכלית-הכרתית, לא יהיה בתלות הפיזית כדי לגרוע מעצמאותו של המצווה.

את שאלת עצמאותו של המצווה יש לבחון לאורך תקופה נתונה, אך בהדגש על בחינת מצבו במועד עריכת הצוואה.

ב.         תלות וסיוע:

אם יוכח שהמצווה אכן לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את טיב הסיוע, היקפו ומידת תלותו של המצווה באותו סיוע שניתן לו.

בהקשר זה, יש לבחון אם המצווה הסתייע גם באחרים, שכן הדעת נותנת, שבמצב זה, מידת תלותו בכל אחד מהם, הינה מטבעה קטנה יותר באופן שמתמעט החשש להיווצרות תלות המגיעה עד כדי שלילת רצונו.

ג.          קשרי המצווה עם אחרים:

יש לבחון האם למצווה היה קשר עם אחרים זולת הנהנה. ככל שיוכח, כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה בדבר תלותו בנהנה.

ד.         נסיבות עריכת הצוואה:

מבחן זה בודק למעשה את מידת מעורבותו של הנהנה בעריכת הצוואה אשר לא הגיעה לכדי השתתפות בעריכתה – כנדרש על פי סע' 35 – ושיש בה כדי לעורר חשש לאותה השפעה בלתי הוגנת (ר' גם ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיחקשווילי, פד"י נד (2), 337).

בהתקיים המאפיינים של המבחנים הנ"ל, קמה חזקה לכאורה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הראיה על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה. הוא זה אשר צריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו שלא מתוך רצון חופשי אלא מתוך "תכתיב" של האחר.

אך יובהר כי נטל השכנוע בסופו של דבר, מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד, גם אם כשל מבקש הקיום בהבאת ראיות לסתור (פרשת מרום, לעיל).

            ומן הכלל אל הפרט:

כבר בראשית הדברים אציין כי טענות הנתבעות בנוגע לקיומה של השפעה בלתי הוגנת התבססו בעיקרן על השערות וחשדות תוך סתירה בין עדויותיהן, והכל כפי שיפורט להלן:

10.        תלות ועצמאות:

10.1      אין חולק כי בתקופה בה חתמה המנוחה על הצוואה, או בסמוך לה, חלתה המנוחה בסרטן השד.

זמן קצר לאחר עריכת הצוואה, ביום 2.1.97, עברה המנוחה ניתוח לכריתת שד ובהמשך קיבלה טיפול כימותרפי.

טוענות המתנגדות כי גילוי הסרטן "גרם או הוסיף לאימן לדיכאון ולחרדה ממנה

סבלה" (סע' 14 לתצהירה של הנתבעת 1).

לטענתן, התובע ניצל את מצבה הנפשי והרפואי (סע' 22 לתצהיר הנתבעת 2) ומצא

"שעת כושר מתאימה" – עת התגלתה מחלתה (סע' 32 לסיכומי המתנגדות).

כן לטענתן, אימן המנוחה סבלה ממגוון בעיות רפואיות לרבות השמנת יתר ובעיות אורטופדיות באופן שהקשה עליה לעלות ולרדת במדרגות ושבגינן נזקקה גם לתמיכה עד כדי היזקקות למקל ולכיסא גלגלים (סע' 23 לתצהיר הנתבעת 2).

דיון והכרעה:

10.2      התובע אישר כי אמו אכן סבלה ממגוון בעיות רפואיות ואף אורטופדיות. עם זאת, לטענתו, הייתה האם עצמאית בתקופה בה נחתמה הצוואה ובעיותיה החמירו רק בשנים האחרונות (עמ' 35 לפרוטוקול מיום 7.10.14, ש' 18).

לטענתו, בתקופה בה נחתמה הצוואה, לא נזקקה אמו המנוחה לא למקל ולא להליכון – מכשירים בהם הסתייעה רק בשנותיה האחרונות – ועובדה היא כי עלתה עמו שתי קומות במדרגות המובילות למשרדו של הנוטריון (שם, בעמ' 45, ש' 21,25).

            10.3      באשר לקשייה האורתופדים – הרי שבניגוד לאמור בתצהירה, אישרה הנתבעת 2

בעדותה בפניי כי אמה הייתה מסוגלת ללכת, ובאותה תקופה בה נערכה הצוואה אימה אף טיפלה בבתה בת השנתיים (עמ' 20, ש' 2-6).

כן העידה כי המנוחה עלתה במדרגות ביתה עד כשנה לפני פטירתה (שם, שם בש' 16), בהוסיפה כי רק בשנתיים האחרונות לפני מותה – נזקקה לכיסא גלגלים (שם, שם בש' 27) כאשר עובר לכן משנת 2000, נזקקה למקל והליכון, ורק "במקרה הצורך" נעשה שימוש בכיסא הגלגלים (שם, שם, בש' 31).

10.4      באשר ליתר בעיותיה הרפואיות - עיון במסמכים הרפואיים אשר צורפו לתצהיר

עדותה של הנתבעת 2, מעלה כי עד למועד בו נערכה הצוואה, סבלה המנוחה גם מיתר לחץ דם ומהפרעות בקצב הלב.

ברם, אין כל ראייה לכך שבעיות נוספות אלה גרמו לפגיעה כלשהי בעצמאותה של המנוחה ו/או כי יצרו תלות כלשהי, ולא הועלתה טענה כזו.

10.5      עם זאת, כל האחים מסכימים כי המנוחה הסתייעה בהם לצורך ביצוע פעולות מסוימות כגון: עריכת קניות, משיכת כספים (ואולי אף בביצוע פעולות מול הרשויות – כטענת הנתבעות), ולצורך כך אף נתנה בידי הנתבעת 1 ייפוי כוח בחשבונה ובהמשך גם לתובע עצמו.

10.6      ברם, אין בתלות הפיזית המתוארת כדי להקים חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת ואין המדובר במוגבלות פיזית ברמה כזו שיש בה, אובייקטיביות, כדי להצדיק יצירת תלות מוחלטת של המנוחה בתובע או כדי ביטול דעתה של המנוחה. על אחת כמה וכמה עת אין חולק כי תלות זו הייתה גם ביתר ילדיה ובייחוד בנתבעת 1 – כפי טענתה בפניי (ר' עמ' 17, ש' 15; עמ' 18, ש' 1).

לא הוכח גם כל "ניצול חולשה" של מצבה – כנטען.

10.7      באשר למחלת הסרטן ממנה סבלה המנוחה – לא נטענה כל טענה בדבר קיומה של

                        תלות פיזית בעקבות התפרצותה.

            כל שנטען הוא כי בעקבות גילוי המחלה, הידרדר מצבה הנפשי וכי התובע ניצל זאת.

            ראשית – יובהר – כי לא הוכח כלל כי האם סבלה מדיכאון כלשהו, עובר למועד עריכת הצוואה.

            המסמכים הרפואיים שצורפו אף לא תומכים בכך.

הנתבעת אף הודתה כי אימה לא סבלה מדיכאון! (עמ' 24, ש' 2).

           

יש לשער כי גילוי הסרטן כשלעצמו, השפיע על מצב רוחה, וכפי שהגדיר זאת התובע: "כמו שכל בן-אדם נורמלי ששומע בשורה כזאת" (שם, בעמ' 38 ש' 30-38).

                        באשר לניצול מצבה בעקבות גילוי מחלת הסרטן -

טוען ב"כ הנתבעות בסיכומיו (סע' 31) כי ניצול זה נתמך בעיקר מעדות התובע עצמו, עת הצהיר בסע' 22-ג לתצהירו: "היוזמה לכתיבת צוואה הייתה של האם המנוחה אשר כתוצאה ממחלתה החליטה על כתיבת הצוואה".

משנשאל התובע על כוונתו באמירה זו, השיב בחקירתו:

"... כנראה בגלל שהיא חלתה והיא הרגישה איזושהי מצוקה, אז כנראה שזה מה שהוביל אותה לעשות את זה" (עמ' 38, ש' 6-7).

                        ובהמשך:

            "אני רק מניח שאולי בגלל המצב הזה, אתה יודע שזו מחלה שהיא לא פשוטה, כנראה שזה הוביל אותה להחליט את הדברים האלה ..." (עמ' 38, ש' 19-21).

הסברו של התובע המבוסס על השערתו בלבד – אינו בלתי סביר. ברי, כי אדם הסובר כי מותו קרב, יבקש לערוך את כל הסידורים הדרושים לפני עזיבתו את העולם, ובראש ובראשונה ידאג לעריכת צוואה.

לא מצאתי איפוא בעדות זו של התובע בתצהירו כדי לתמוך במסקנה בדבר "ניצול מצבה" ו"מציאת שעת כושר" – כנטען.

10.8      אף אם הייתה המנוחה תלויה במי מילדיה לביצוע פעולות מסוימות - איש

מהנתבעים ו/או עדיהם לא טען להיעדר עצמאותה מבחינה שכלית – הכרתית, ולדברי הנתבעת 2 אמה "הייתה צלולה כל השנים" (עמ' 17 ש' 18) והיא "לא הייתה אישה כמו שהיא מתוארת בתצהיר שלו [של התובע – א.ר.] שאני אמרתי שהיא אישה ללא מחשבה הגיונית או משהו כזה, אימא שלי הייתה אישה נורמטיבית, דוברת שפה צרפתית ועברית ...(עמ' 17, ש' 12-14).

ור' גם האישור הרפואי שצורף כנספח לתצהיר התובע ביחס לצלילותה של האם בשנותיה האחרונות.

למותר לציין כי לא הוכחה בפניי מחלה נפשית כלשהי ו/או מוגבלות קוגנטיבית שהיה בה כדי ליצור תלות כלשהי.

עצם העובדה – שאין עליה חולק – שהמנוחה רכשה מס' חודשים לאחר מועד עריכת הצוואה חלקת קבר עבורה (ר' נספח ג' לתצהיר התובע), ללא ידיעתו של איש – תומכת דווקא במסקנה בדבר עצמאותה.

11.        תלות וסיוע:

הנתבעות מודות כי כל האחים כאחד סייעו לאמם בביצוע אותן פעולות המתוארות לעיל וכל כולם הודו כי אותו סיוע – ניתן ע"י כל האחים יחדיו.

כך למשל ציינה הנתבעת 2 בסע' 9 לתצהירה כי את כל הסידורים מול הרשויות "ביצעו כל ילדיה", בשים לב כי אמם לא ידעה קרוא וכתוב בעברית.

וכך למשל העידה הנתבעת 2:

"קניות לא הייתה עושה מכיוון שהיינו עושים בינינו, פעם עמנואל, פעם ..." (עמ' 20, ש' 12) וגם לקופ"ח "תמיד לקחנו אותה, הוא לקח, היא לקחה ..." (שם, שם ש' 15).

לאור האמור, לא ניתן לקבוע איפוא כי למנוחה הייתה תלות כה רצינית דווקא בתובע, המגיעה עד כדי שלילת רצונה, ובייחוד הדברים נכונים ביתר שאת, עת לטענת הנתבעת 2, עיקר הסיוע היה מוטל עליה שכן לדבריה: "... מסתמכת עלינו לאורך כל הדרך ובמיוחד עלי לאורך כל חייה, כל שנות חייה מהיום שאבי נפטר" (עמ' 17 ש' 14-15).

"אני הייתי ממונה על אימא כשהייתה בחיים ..." (עמ' 18 ש' 1).

12.        קשרי המצווה עם אחרים

            אין חולק כי האם, אשר התגוררה בסמיכות לשלושת ילדיה, קיימה קשרים עם כל אחד מהם.

            לדברי הנתבעת 2, היחסים בין כולם היו "יחסים מצוינים" (עמ' 16, ש' 30), ובייחוד ציינה את הקשר ההדוק בינה לבין אימה ("הדוק ביותר" – עמ' 14 ש' 32).

            לדבריה, לכל אחד מהילדים היה מפתח לדירתה של המנוחה, "לאורך כל השנים" (עמ' 18, ש' 27-28).

13.        המסקנה המתבקשת – השתכנעתי כי עובר לעריכת הצוואה, המנוחה הייתה עצמאית, לא הייתה מנותקת מסביבתה וקשריה עם התובע בוודאי שלא עלו לכלל יחסי תלות מן הסוג היוצר חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

ודוק: אף שהוכחה תלות מסוימת (בכל ילדיה) אין די בכך. כפי שנקבע בהלכת מרום, יש להראות את יסוד "אי ההוגנות" ולהוכיח כי תלות המצווה בנהנה היא כה מקיפה ויסודית עד כדי כך שהיא שוללת את רצונו החופשי של המצווה לעשות ברכושו ככל שיחפוץ. כזאת לא הוכח.

14.        נסיבות עריכת הצוואה

            14.1      כאמור, יש לבחון את נסיבות עריכת הצוואה ושאלת מעורבות התובע בעריכתה,  

הן במסגרת מבחן המשנה לבחינת קיומה של השפעה בלתי הוגנת והן כעילה העומדת בפני עצמה, בהתאם למבחנים הקבועים בסע' 35 לחוק הירושה.

                        אבחן תחילה את המעורבות הנטענת כמבחן משנה להשפעה בלתי הוגנת.

14.2.     טוען התובע כי היוזמה לעריכת הצוואה הייתה כל כולה של האם בלבד "אשר כתוצאה ממחלתה החליטה על כתיבת צוואה" (סע' 22-ג' לתגובתו להתנגדות).

                        אי לכך, לטענתו, ביקשה אימו ממנו, למצוא עבורה עו"ד לשם עריכת הצוואה.

            לטענתו, לא הייתה לו כל היכרות עם עורכי דין, מלבד עם עו"ד שאול עמית – אצלו חתם על ייפוי כוח נוטריוני עת רכש את דירתו.

לטענתו, נקבעה פגישה עם עו"ד עמית (אין הוא זוכר אם אמו היא זו אשר קבעה עמו או שהוא זה אשר קבע עבורה).

לאותה פגישה הסיע הוא את אמו למשרדו של עוה"ד, שהיה בקומה שנייה ללא מעלית. אמו נכנסה לחדרו של עורך הדין והוא המתין בחדר הקבלה ויצא לפרוזדור.

            14.3      טוענות הנתבעות כי מעורבותו של התובע התבטאה בכך שהוא זה אשר יזם את

עריכת הצוואה ו"הכין את התשתית", בכך שדאג תמיד להזכיר לאמו כי מצבו הכלכלי הינו בכי רע ושאין ביכולתו לפרנס את בני משפחתו (סע' 3 לסיכומיהן).

           

14.4      עוד לטענתן, אימן המנוחה מעולם לא הייתה מעלה בדעתה, ומיוזמתה, לערוך איזשהו מסמך, ובוודאי שלא צוואה, שיש בו כדי להעביר זכות כלשהי מזכויותיה (סע' 10 לתצהיר הנתבעת 1).

לגרסתן, אין כל ספק כי רק עקב "יוזמה, תחבולה, פיתוי והשפעה", הצליח התובע לקחת את אימו לעורך דין (סע' 11 לתצהיר הנתבעת 1).

עוד לטענתן, התובע דאג להסתיר מאחיותיו את קיומה של הצוואה – דבר שיש בו כדי לחזק מסקנה זו.

                        אפנה לבחינת טענות אלה, אחת לאחת.

            הטענה לפיה התובע הציג בפני אימו את מצבו הכלכלי:

14.5      טוענת הנתבעת 2 בתצהירה כי התובע "יצר את התדמית של ה"כבשה השחורה

במשפחה" ואת תדמית "המסכנות", וניצל את המפגשים עם האם כדי לשתפה בצרותיו במישור הכלכלי, תוך שדאג לערוך השוואה בינו לבין אחיותיו המבוססות" (סע' 16 ו – 17).

כך למשל, שיתף התובע את אמו בתכניותיו למכור את דירתו מפאת קשיים כלכליים והיה דואג להציג שלט "למכירה", ולהסירו לסירוגין (סע' 18 לתצהירה).

וכך למשל, כשנה לפני פטירת האם, שיתף התובע את אמו בקשייו ברכישת רכב או החלפתו, ומשנוכחה לדעת כי הדברים פגעו רגשית באמה, התנדבה מידית להלוות לו את הכספים הדרושים (50,000 ₪).

            14.6      טענות אלו תואמות יותר לטענות התחבולה ו/או התרמית מאשר לטענת

המעורבות בעריכת צוואה - ולדידן, הנטל להוכחתן, מוגבר.

            אומר כבר עתה, כי לא מצאתי כל ביסוס לנטען, לא כל שכן ראיות של ממש, והמדובר בהעלאת סברות והשערות בעלמא.

14.7      התובע אינו מכחיש כי אכן סיפר לאמו מידי פעם על קשייו הכלכליים, ולטענתו באותה תקופה אכן היה נתון בקשיים שכן רק החל בעבודתו הנוכחית כאזרח עובד צה"ל ונישא ואולם, לדבריו המדובר ב - "קשיים יומיומיים, לא משהו רציני" (עמ' 36 ש' 23-30).

                        לא בואר מה היה אכן מצבו הכלכלי לאשורו במועד עריכת הצוואה.

ככל שהנתונים אשר הציג בפני אמו - היו אכן נכונים באותה עת – אין המדובר איפוא לא בהטעיה ולא בתחבולה.

ויוטעם: הנתבעות לא טענו כי התובע הציג בפני אמו תמונה כלכלית הנוגדת את מצבו לאשורו, באופן שניתן יהא להסיק כי האם הוטעתה לחשוב שמצבו חמור יותר ממצבו האמיתי, ולא הונחה בפניי אף כל תשתית ראייתית לכך.

                        התובע העיד לעומת זאת כי הוא מעולם לא צייר בפני אמו תמונה עגומה, וכדבריו:

            "... לא שאני איזה עני או משהו. באופן יחסי כנראה היא ראתה, עשתה לעצמה איזה חשבון או משהו, אבל לא שאני נפלתי פעם ברצפה ואמרתי שאין לי מה לאכול או דברים כאלה. לא היה משהו כזה" (עמ' 50, ש' 11-13).

ככל שאכן היה נתון, באותה עת, בקשיים כלכליים וככל שמצבן של אחיותיו היה אכן טוב יותר באותה תקופה (נתון שלא טרחו לפרטו), אך טבעי הוא כי אמן תרצה לעזור לבנה באמצעות הורשת נכסיה דווקא לו, מתוך ידיעה כי בנותיה "מסודרות" ממילא.

מכאן שסברתו של התובע כי יש ואמו אכן ביקשה לסייע לו באמצעות הצוואה איננה בלתי סבירה בעליל (שם, שם בש' 36).

            14.8      התובע גם הכחיש כי תלה מס' פעמים את השלט למכירה בדירתו והסירו (שם בש'

                        (20).

                        מנגד, לא הובאה כל ראיה חיצונית מטעם הנתבעות.

            14.9      באשר להלוואה לרכישת הרכב: העיד התובע כי אכן סיפר לאמו שנתקע עם

רכבו ליד הבית, ואולם לטענתו, לא דרש ממנה כל מתן הלוואה "ובחיים לא לווה כסף מהן"(שם בש' 10).

                        לטענתו, אחותו היא זו אשר התנדבה לסייע לו והוא לא התנגד.

לא הובאה כל ראיה לסתור.

            14.10    אף עצם העובדה כי התובע סיפר לאמו כי הוא נתון בקשיים – אין בה כדי להצביע

                        מניה וביה על "הכנת תשתית" כטענתן. אך טבעי הוא כי ילדים מספרים להוריהם

                        על קשייהם באשר הם – ובייחוד שעה שאין חולק כי יחסיהם היו תקינים.

                        התובע גם העיד כי נהג לדבר עם אמו "באופן חופשי על העניינים" (עמ' 54, ש' 14-

15).

            14.11    אף אם תמצי לומר כי המדובר ב"טעות" של המנוחה – טענה אשר לא נטענה

                        בבהירות המתאימה – הרי שגם בכך כשלו הנתבעות.

            הנתבעות כאמור לא הניחו כל תשתית ראייתית לקיומה של "טעות" בהעדר פירוט כל נתון בדבר מצבו הכלכלי של התובע, לא בעת עריכת הצוואה ולא לאחריה.

לא הובאה גם כל ראיה המצביעה על כך שהחלטת האם נעשתה מחמת אותה טעות.

            המסקנה מן המקובץ:

            14.12    אין בנטען כדי להוכיח כל הטעייה מכוונת מצד התובע ו/או תחבולה ו/או טעות

מצד המנוחה ו/או כדי להוכיח מעורבותו הנטענת של התובע באמצעות "הכנת תשתית".

            הטענה בדבר הסתרת הצוואה:

14.13    אין בעובדה כי התובע הסתיר מאחיותיו את קיומה של הצוואה – כשלעצמה - כדי

                        להצביע על מעורבותו בה.

            התובע הבהיר הימנעותו זו בכך שאימו בעצמה נמנעה מלספר על קיומה לאחיותיו, וכדבריו: "הרגשתי שאמא לא רוצה לדבר על זה" כי יש וחששה "שאולי הן ינטשו אותה" (עמ' 44, ש' 1-3),           "אני ראיתי שהיא (האם – ר.א.) לא מספרת, אז בטח שאני לא יכול לספר כי זה עניין שלה, זה נייר שלה" (עמ' 43, ש' 1-2).

הסברו זה אינו בלתי סביר ומכל מקום לא מצאתי כל חובה שבדין ליידען על קיומה.

יש גם ואימם המנוחה לא סיפרה לבנותיה על קיומה של הצוואה, מאחר וכדברי הנתבעת, אצלם במשפחה כילדי מרוקו, "לא נהוג לדבר על צוואה"(עמ' 11, ש' 25).

            הטענה כי אימן לא הייתה מעלה בדעתה לערוך מסמך שיש בו כדי להעביר זכות מזכויותיה:

            14.14    שוב המדובר בטענה בעלמא, ומכל מקום, ברי כי אין בעריכת צוואה כדי לנשלה

                        מזכויותיה בעודה בחיים.

            העולה מן המקובץ

            14.15    לא הוכחה בפני שום מעורבות של התובע – קלה כחמורה – שיש בה כדי להצביע

על כך שהתובע הוא זה שתכנן ויזם את עריכת הצוואה.

            בנסיבות אלה, אין לי אלא לקבוע פוזיטיבית, כי התובע לא היה מעורב בעשייתה ועדותו בעניין זה מהימנה עלי.

סוף דבר:

            14.16    הנתבעות לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי הצוואה נחתמה תחת השפעה

                        בלתי הוגנת.

            לא הוכחה תלותה של המנוחה בתובע במידה כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונה החופשי.

הוכח כי המנוחה הייתה עצמאית מבחינה שכלית-הכרתית והוכח כי קשריה עם ילדיה היו טובים ותקינים.

העדויות אשר נשמעו מטעם הנתבעות, ברובן, היו בגדר עדויות סברה, ללא כל חיזוק או סיוע.

עדות הנכדים – ילדי הנתבעת – מעבר להיותן עדויות בעלי עניין, לא תרמו מאומה. הבן ע. הודה כי אינו זוכר מאומה מאותן שנים שבהן נערכה הצוואה (עמ' 28). אף הבת הגב' ש. – לא יכלה לשפוך אור היות וכהודאתה הייתה כבת שנתיים בלבד (עמ' 29, ש' 23-24).

                        אי לכך,טענת ההשפעה הבלתי הוגנת – על כל חלקיה – נדחית.

                       

אבחן עתה את יתר טעמי ההתנגדות:

15.        הטעייה:

            15.1      בתצהירה טוענת הנתבעת 2 כי אמה הוטעתה לחשוב כי הצוואה הינה בלתי הדירה

וכי התובע הוא זה אשר הציג מצג שקרי בפניה לפיו המדובר "במעשה עשוי", בלתי הפיך ואמם "האמינה לכך והתייסרה ממצב זה" (סע' 13).

בסיכומיו לא חזר ב"כ הנתבעות על טענת ההטעיה המכוונת אלא טען ש:"על רקע הנסיבות האובייקטיביות בהם הייתה נתונה המנוחה לאורך שנים, עם הבנתה המוגבלת במסמכים משפטיים והמחשבה המציקה שעשתה איזשהו מסמך שהתובע גרר אותה לעשותו ושאינו ברשותה, נקל להבין את אמירותיה ותלונותיה של המנוחה בתקופה שלפני פטירתה ... שהתובע לקח ממנה הכל" ומכאן גם עדותה ומסקנתה של הנתבעת שהאם "ראתה המסמך כמשהו מוגמר, שאי אפשר לשנות אותו" (סע' 36 סיפא לסיכומיו).

דומה כי טענה זו נעוצה ב"טעות משפטית" ולא ב"הטעייה" – כטענת הנתבעות בתצהיריהן.

כידוע, דין טענה שנטענה בכתב טענות ולא הועלתה בסיכומים – כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (1) 311).

חרף זניחת הטענה ונוכח שהצדדים הטילו את עיקר יהבם על טענה זו – ראיתי לנכון להעמיד דברים על דיוקם.

            15.2      הנתבעת 1 ביססה את טענת ההטעיה על מס' אירועים שיש בהן, לגרסתה, כדי

                        להוכיח             את אותו "מצג שווא".

           

א.         בשנותיה האחרונות ביקשה אמן לסייע לה בהחלפת ביתה והיא הציעה שהדירה החדשה תירשם ע"ש הנתבעת 2, תוך שבתה היא זו אשר תישא בהפרש.

היא ואחותה לא הצליחו להבין מה פשר רצונה זה והן דחו את הצעתה היות ודירתה הייתה מותאמת לצרכיה.

ב.         בהזדמנות אחרת, ומאוחר יותר, הפצירה בהן אימן למכור את דירתה על מנת שתוכל לעבור לדיור מוגן ב"משען" והתובע דחה בתוקף רעיון זה.

לטענתן, בבקשותיה אלו של האם, ביקשה היא "לעקוף את עניין הצוואה מתוך מחשבה תמימה שמכירת דירה או שינוי פרטי הדירה, יאיין את תוכן ומהות הצוואה" (סעיף 13 לתצהיר הנתבעת 2).

כאסמכתא לנטען, צירפו הנתבעות תמליל שיחות, שבהן נשמעה האם כאומרת: "הוא לקח הכול".

            15.3      מן הפן העובדתי – לא הוכחו אף אחד מאירועים אלה.

עדות הנתבעת בדבר רצונה של האם לרשום את הדירה על שמה – לא נתמכה בשום ראיה חיצונית ואף לא בעדות אחותה – הנתבעת 1, אשר לא ציינה כלל אירוע זה בתצהירה.

גם הטענה בדבר סירובו של התובע לאפשר מעברה של האם לדיור מוגן – לא

אוזכרה בתצהיר האחות.

התובע אישר אמנם כי אמו ביקשה לבחון את האפשרות למעבר לבית אבות, ולדבריו אף התלווה אליה. ברם, לטענתו, לאחר שביקרה אמו במקום, החליטה היא לבסוף להישאר בביתה משום ש"אהבה את הפינה שלה" וזאת לאחר ש"היא עשתה ניסוי וטעיה, רצתה לראות אם זה מתאים לה, לא מתאים לה, הלכה חזרה, התייעצה איתי, התייעצה איתן, בסוף היא החליטה שהיא לא רוצה. אם היא הייתה רוצה אף אחד לא היה אומר לה, זה החלטה שלה" (עמ' 53, ש' 18-24).

           

                        כשנשאל מה הייתה עמדתו בנושא זה, השיב:

                        "מה שטוב לאמא שלי – שתעשה" (שם בש' 25).

            15.4      אף ה"תמליל" אינו תומך במסקנת הנתבעות.

ראשית יצוין כי ספק רב אם הינו קביל בכלל, בשים לב להודאת הנתבעת 2 כי היא זו אשר הוסיפה את הערותיה לצד האמור בתמליל והיא זו אשר ביארה למי כוונו דבריה של אמה, בעוד שאמה לא נקטה בשם כלשהו (ר' עדותה בעמ' 13, ש' 1-14).

מעבר לכך, המדובר בתמליל שנערך כשנה וחצי בלבד לפני מועד פטירתה, משמע: כ – 13-14 שנה לאחר מועד עריכת הצוואה.

לגופו של עניין - לא ניתן לדעת למי כוונו דבריה ("הוא") ומה משמעות אמירתה ("לקח הכל") ואף לא מה היה מצבה הקוגנטיבי באותה עת בו הוקלטה.

יוטעם כי מס' חודשים לאחר מכן נזקקה האם למינוי אפוטרופוס על גופה (ת/1).

כך או כך, אין באמירה סתומה זו כדי לתמוך בקיומו של אותו מצג מכוון, אליו מכוונות הנתבעות ולא ניתן להסיק הימנה כל הטעייה מכוונת מצד התובע.

לא זו אף זו: לא הוכח כי לא עלה בידי המנוחה לבטל את הצוואה ולא מצאתי כל ראיה לכך שהייתה מניעה כלשהי, מצד האם, במהלך כל השנים שעברו מאז עריכת הצוואה, מלפנות לקבלת ייעוץ משפטי בנדון – אף מאותו נוטריון, אשר ערך את הצוואה - שהרי אין חולק כי ידעה היא ליצור קשר טלפוני וידעה לדבר בשפה העברית.

הטענה כי האם חששה לשנותה מחמת תגובותיו של התובע – נטענה בשפה רפה וללא כל תימוכין של ממש.

יודגש כי אף אליבא לגרסת הנתבעת 2, התנהלות התובע כלפי אמו – ככל שהייתה אכן תוקפנית כנטען – ואינני קובעת כן – התרחשה כבר בהיותו בן 19, כאשר אף על פי כן, "קיבלה אותו אמו כמו שהוא" והדבר לא פגם ביחסיו עם אחיותיו (עמ' 16 ש' 25-33).

ודוק: על הטוען לפסילת צוואה מחמת אונס/איום/תחבולה/תרמית מוטל הנטל לשכנע לא רק בקיומו של אותו אונס ואותה תרמית, אלא גם בקיומו של קשר סיבתי בינו לבין הוראת הצוואה שאת פסילתה מבוקש, היינו: שההוראה בצוואה נעשתה בגלל ועקב מעשה האינוס/הכפייה/התרמית (ר' ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח (3) 705).

                        דבר זה לא הוכח ע"י הנתבעות.

            15.4      ככל שכיוון ב"כ הנתבעות בסיכומיו לטענה בדבר "טעות משפטית" הנובעת

מהבנה לקויה של אפשרות הדירותה של   הצוואה – המדובר בשאלה כבדת משקל השנויה במחלוקת בפסיקה ובספרות (ר' לעניין זה בע"מ 4990/12 זילברסון נ' זילברסון [פורסם בנבו] – [ניתן ביום 13.11.12]), ואולם סבורני כי אין מקום להידרש לה, בנסיבות המקרה דנן, בהעדר כל ביסוס בדבר קיומה של טעות, כממצא עובדתי.

            15.5      אודה כי אכן, במקרה דנן – צוואה המפלה בין ילדיה של המנוחה, מבלי שיהא כל

נתק בינה לבין אחד מהם – מעלה סימני שאלה ברורים, באופן שעל בית המשפט לבחון בזהירות יתרה אם אכן הצוואה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה, או שמא נעשה הדבר מחמת טעות.

עם זאת, משאין חולק כי המצווה הייתה כשירה וצלולה בדעתה בעת עריכת הצוואה, ומשלא הוכחה כל טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת ושעה ונוסח הצוואה ברור, הרי שהנטל להוכחת טעות רובץ על כתפי הטוען לה, ובכך לא עמדו הנתבעות.

אטעים כי הטעות שבסע' 30 לחוק הירושה איננה טעות בשיקול דעת המצווה ביחס להעדפותיו האישיות (ר' בע"מ 4990/12 זילברסון – לעיל).

                        מכל המקובץ, דין טענת הטעות/ההטעיה להידחות.

16.        אפנה עתה לבחינת העילה של מעורבות בעריכת צוואה, במובנה לפי סעיף 35 לחוק הירושה:

            טענה זו עלתה מעדותו של התובע, אשר העיד כאמור כי הוא זה אשר קישר בין עורך הדין לאמו, הוא זה אשר הביא את אמו לאותו עורך דין, אם כי לטענתו לא נכח במעמד עריכת הצוואה אלא המתין מחוץ למשרד.

            המתווה הנורמטיבי:

            16.1      סעיף 35 לחוק קובע לאמור:

"35.      הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה"

            16.2      ההוראה שבסעיף זה מונה שלוש עילות לפסלות הצוואה ביחס לזוכה על פיה:

                        מי שערך אותה, מי שהיה עד לעריכתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

בשורת פסקי דין קבע בית המשפט העליון כי נוכח התוצאה הקשה העלולה להיווצר מקיום דווקני אחר הוראות החוק - יש לפרש את סעיף 35 לחוק בצמצום (ר' פרופ' ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, כרך א', עמ' 308).

דוגמא לפרשנות מצמצת זו ניתנה על ידי כב' השופט קיסטר בע"א 576/82 שפיר נ' שפיר, פד"י כז' (2), 373, שם פורש המונח "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", ככולל אך ורק את ניסוח הצוואה ואת עצם כתיבתה.

כב' השופט ח. כהן קבע שם כי אף במקרה בו הזוכה יזם את עשיית הצוואה, שכנע את המצווה, הוביל אותו לעורך הדין ונתן הוראות באשר לכתיבה – אין בכך כדי לפסול את הצוואה.

הוראת הפסיקה, כך קבע, עניינה אך ורק בהכנתו הטכנית של המסמך ובייחוד ניסוחה המילולי של לשונו (שם, בעמ' 381).

לעומת פסיקה מקלה זה, ניכרת בפסיקת בית המשפט העליון גם מגמה שונה, כאשר בסופו של יום עולה כי הבחינה צריך שתיעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית האולפנא פד"י נד' (2), 215).

ויודגש: הפרשנות המצמצמת והדווקנות מאפיינת את ההתייחסות לשתי עילות הבטלות הראשונות שבסעיף 35, קרי: מי שהיה עד לעשייתה ומי שערך אותה ואילו הפרשנות הגמישה, מאפיינת את עילת הפסילה השלישית הנוגעת למי שנטל חלק בעריכת הצוואה "באופן אחר".

יישום והכרעה:

            16.3      בענייננו, לא הוכח כי התובע עמד בשתי עילות הפסלות הראשונות:

                        -     אין חולק ואיש לא טען כי התובע היה מעורב באופן כלשהו בהכנתה הטכנית  

                               של הצוואה או בניסוחה.

-          באשר לעילת הפסלות השנייה – לא נטען ולא הוכח כי התובע היה עד לעריכתה, ולא הובאה כל ראיה לכך כי התובע שהה עם אימו במשרדו של עורך הדין עת חתמה על הצוואה או עת הוקראה היא לה ע"י עוה"ד.

            16.4      נותר איפוא לבחון את העילה השלישית – "נטל חלק באופן אחר".

                        מעדות התובע עולה כי אכן גילה מעורבות בהליכים שקדמו לעריכת הצוואה.

הדבר בא לידי ביטוי בפנייתו לנוטריון, בקשר שיצר בינו לבין המנוחה, בהסעת המנוחה למשרדו של הנוטריון ובחזרה ממנו.

אלא שבכך לא סגי כדי לפסול את הצוואה.

כבר נקבע כי אין בנוכחות של הנהנה עצמו בעת עשיית הצוואה כדי להביא לבטלותה.

ר' לדוגמא דברי כב' השופט ריבלין בע"א 6496/98 מופק בוטו ואח' נ' סאמי בוטו פ"ד נד (1), 19 (להלן: "פרשת בוטו"):

"... ככלל אין בנוכחות בלבד, של נהנה מן הצוואה, בעת חתימתה, כדי לפגוע בכשרותה .... כך בשלב החתימה וכך בשלבים שקדמו לעריכת הצוואה ...".

"נוכחותו של הנהנה מן הצוואה בזמן עשייתה, כטענתה, אינה מביאה לבטלותה. הדבר תלוי בנסיבות האופפות את הנוכחות (הש' ברק בע"א 433/77 הנ"ל, בעמ' 780). אכן, בנסיבות מסויימות עשויה הנוכחות לשמש סימן וראייה לנטילת חלק בעריכת הצוואה – אולם העובדה שהזוכה על פי הצוואה נוכח בשעת עריכתה של הצוואה ובעת שנחתמה אינה הופכת אותו להיות עד לעשייתה (ע"א 681/77 הנ"ל)".

            16.5      נפסק גם, כי אף מקום שהנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ואף שילם

את שכר טרחת וגם מקום בו תוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין ע"י הנהנה, אין בו משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה (ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן פ"ד מג (3), 586).

וכך הובהרו הדברים בפרשת בוטו לעיל:

"העובדה שהנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו והעובדה שתוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין על ידי המערער אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה (השופט י' קדמי בע"א 760/86 רוזן נ' שולמן וערעור שכנגד, פ"ד מג (3), 586, 590). ביצוע שליחות מטעם המצווה, אשר ביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עריכת הצוואה – אינה חלק מעריכת הצוואה (הנשיא מ' שמגר בע"א 510/90 הנ"ל); העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך הדין שטיפל בעבר בענייניה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ד' בייניש בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', פ"ד נ (3), 338). לא כן כאשר המצווה לא נפגש עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה המקשרת בין המצווה לבין עורך הדין (הנשיא א' ברק בע"א 160/80, 851/79 הנ"ל). פעולת השלוח אינה נחשבת בהכרח לנטילת חלק בעריכת הצוואה, אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מדי (הנשיא מ' שמגר בע"א 99/86 הנ"ל). כאשר פעולתו אינה מצטמצמת לפעולה מכנית של העברת רצון המנוח כאשר "הוא המוציא והמביא, הוא המלבן והמסביר" והוא "מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח" הרי זו פעילות יתרה החורגת מגבולות המותר (הנשיא א' ברק ע"א 526/85 הנ"ל) ....".

            16.6.     עוד נפסק כי פעולת שליחות עבור המצווה, כגון התקשרות עם עו"ד בנוגע                           לעריכתה, אינה נכנסת לגדרו של סעיף 35 (ע"א 6496/98בוטו נ' בוטו לעיל; ע"א 433/77 הררי נ' הררי, פד"י לד (1), 776).

            16.7      וכך סוכמו הדברים ע"י כב' השופט רובינשטיין בע"א 5869/03 נילי חרמון נ' בנימין גולוב, פ"ד נט (3):

                        "הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתעשה ביחס לכל מקרה

ונסיבותיו, ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה ... השכל הישר מורנו גם, כי הצטברותם של אירועים וזיקות בעריכת הצוואה, הנה בהיקבצם יחד ב"מבט על", אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול.

לא הרי טלפון בלבד אל עורך הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך הדין ע"י הנהנה בעמדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים".

בע"א 526/85 פוצ'קוב נ' פאר פ"ד מא (4), 835 סוכמה עילה זו באופן הבא:

פעולת הנהנה החורגת מגבולות המותר תהא רק כאשר הוא "המוציא והמציא, המלבין והמסביר" והוא "מקיים מעורבות מתמדת ורצופה מרגע ההתקשרות עם עורך הדין ועד לחתימת המנוח.

            16.8      מקובלת עלי עדותו של התובע, שלא נסתרה, כי המנוחה הייתה מעוניינת לערוך

                        צוואה והוא זה, אשר, לבקשתה, היפנה אותה לעו"ד עמית.

כן מקובלת עלי עדותו בדבר אי נוכחותו במשרדו של עו"ד עמית, עת נמסרו דברי אימו לנוטריון, כמו גם במועד אישורה והקראתה ועדות זו אף היא לא נסתרה.

משלא הובאה כל ראיה לסתור כי הנוטריון אכן דיבר עם המצווה עצמה, שמע מפיה על רצונה וערך צוואה על פי רצונה - ובייחוד עת המדובר במקרה דנן בצוואה בפני רשות - אין מקום לומר כי נתקיימו נסיבות מיוחדות העשויות להצביע על מעורבותו הפעילה של התובע, בהתאם למבחני הפסיקה, ואין בפעולותיו המתוארות לעיל כל פגם או פסול, מה גם שלא הוכח שהוא זה אשר יזם את הצוואה ואת תוכנה.

אשר על כן, לא מצאתי כי הוכחה עילת הפסלות הקבועה בסע' 35 לחוק הירושה, על כל חלקיה.

אי לכך, אף דינה של טענה זו להידחות.

אבחן עתה את העילה הנוספת והאחרונה, שהיא:

17.        פגמים בצוואה:

17.1      הפגם הצורני:

הצוואה – נשוא התובענה – נערכה בפני נוטריון ודרכי עריכתה נקבעו בסע'            22 לחוק הירושה, הקובע לאמר:

"(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל פה

בפני שופט, רשם של בית המשפט או רשם לענייני ירושה, או בפני חבר של

בית דין דתי, כמשמעותו בסע' 155, בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה

עצמו, לידי שופט או רשם של בית המשפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית

דין דתי כאמור"

"(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו ע"י השופט ... או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני

המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט ..... יאשר על פני הצוואה שהיא

נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור"

                       ...

"(ז) לעניין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט".

            17.2      לאור האמור לעיל, התנאים הצריכים להתקיים לעניין עריכת צוואה בפני רשות

                        הינם:

                        א.         הגשת דברי הצוואה בכתב או בעל פה לידי הנוטריון.

                        ב.         דברי הצוואה כפי שהוגשו ייקראו בפני המצווה.

                        ג.          המצווה הצהיר שזו צוואתו.

                        ד.         הנוטריון יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה והמצווה הצהיר כאמור.

(ר' והשווה התנאים הצריכים להתקיים בצוואה בפני בית דין דתי - ע"א 5407/91 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ' טובה גול שאולוף, פ"ד מז (3) 277).

            17.3      האם תנאים אלה אכן התקיימו במקרה דנן?

על מנת לבחון את קיומם, אפנה לאישור הנוטריוני אשר צורף לצוואה שמחמת חשיבותו יצוטט להלן במלואו:

"1.        ניצבה לפני מרת XXX (להלן: "המצווה") הידועה לי מידיעה אישית (שזהותה הוכחה ע"י תעודת זהות ....).

2.         אמרה המצווה את דברי הצוואה שרשמתי לעיל ... במסמך המצורף.

3.         השתכנעתי כי המצווה שומעת את השפה העברית שבה נרשמו דברי הצוואה (שבה נערכו דברי הצוואה שהוגשה).

4.         קראתי בפני המצווה את דברי הצוואה כפי שרשמתי אותם כאמור והמצווה הצהירה מרצונה החופשי כי זוהי צוואתה, קראה המצווה בפני את דברי הצוואה כפי שרשמתי אותם כאמור (כפי שהוגשו לי כאמור) והצהירה מרצונה החופשי כי זוהי צוואתה."

            (ההדגשות לא במקור – א.ר).

            (להלן: "האישור הנוטריוני").

            17.4      עיון באישור הנוטריוני מעלה כי אכן התקיימו כל הדרישות הקבועות בחיקוק:

                        עסקינן בצוואה שנעשתה ב"אמירת דברי הצוואה בעל פה" כאמור בסע' 2 לאישור

                        הנוטריוני – נתון עליו לא חלקו הנתבעות.

הדרישות הנוספות של קריאת הצוואה ע"י הנוטריון, הצהרת המצווה שזו צוואתה ואישור הנוטריון על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהירה כאמור – אף הן התקיימו במקרה דנן, לנוכח האמור בסעיפים 3 ו – 4 לאישור הנוטריוני, וזאת רק לאחר שווידא הנוטריון שהמצווה אכן שומעת את השפה העברית (סע' 3 לאישור).

            משמע: על פניה, צוואת המנוח עומדת בפני הדרישות הצורניות של צוואה בפני

            רשות, על פי הדרישות הקבועות בסעיף 22 לחוק הירושה.

אלא מאי?

טוענות הנתבעות כי התוספת האמורה בסיפא לסע' 4 לאישור הנוטריוני – בדבר קריאת הצוואה ע"י המנוחה עצמה – אינה יכולה להתקיים, משעה שאין חולק כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בשפה העברית, ועל כן יש לקבוע כי קיים פגם בצוואה.

יוטעם כי אין מחלוקת שהאם הבינה את השפה העברית והפגם הנטען הוא רק במתייחס לאמור בדבר קריאת הצוואה ע"י המנוחה.

                        לא מצאתי לקבל טענתן זו.

משעה שאין חולק כי האם לא קראה בפני הנוטריון את הצוואה בהעדר יכולת לקרוא בשפה העברית, ואולם, מאידך, אין גם כל חולק כי כל יתר הדרישות על פי החוק לרבות ההקראה ע"י הנוטריון בשפה העברית – אותה היא כן הבינה – הרי שברור על פניו כי הקראה זו (של המנוחה בפני הנוטריון) לא התקיימה בפועל.

ספק רב, אם כן, אם המדובר בכלל בפגם, ולכל היותר ניתן לאמר שהמדובר בפגם צורני ובוודאי שלא בפגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה (ר' לעניין זה ע"א 347/84 זימט נ' בנימין, פ"ד מ (4) 118), וככזה אף ניתן לריפוי, באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה.

            17.5      הנוטריון לא הוזמן להיחקר והמתנגדות וויתרו על העדתו. משכך לא נסתרה

                        החזקה כי לא נפל כל פגם בצוואה שנערכה בפניו.

ככל שסבורות היו הנתבעות כי אכן המדובר בפגם - לא ברור איפוא מדוע וויתרו הן על העדתו (ר' הודעת ב"כ הנתבעות מיום 21.9.14 עליה חזר בפתח ישיבת ההוכחות).

אמנם עו"ד עמית הגיש תצהיר שבו טען כי איננו זוכר את פרטי המקרה הספציפי, אך הוסיף כי: "גם אם אינני זוכר באם המצווה/המנוחה שלטה בשפה העברית ואם ידעה קרוא וכתוב, אולם בכל מקרה אני מסביר את הצוואה בשפה המובנת למצווה".

משעה שב"כ התובע ביקש לקבל את תצהירו של המצהיר כמות שהוא, ללא חקירה, חזקה אם-כן, כי תוכנה של הצוואה אף הוסבר למצווה.

            17.6      אף הצהרתה של המנוחה "זו צוואתי" – מאשרת כי תוכן המסמך שהוקרא בפניה-

מבטא את רצונה האחר מן הפן הענייני-מהותי (על תכלית ההצהרה – ר' דברי כב' השופט שוחט בת"ע 4280/00 ב.ש. נ' א.ב. [פורסם בנבו] – ניתן ביום 14.4.13).

            17.7      ויוטעם: ככלל, מרגע שהשתכנעתי כי המצווה אכן הצהירה שזו צוואתה לאחר שזו

הוקראה בפניה ותוכנה הוסבר לה, ומשאין חולק כי המצווה הבינה את השפה העברית ודיברה את השפה העברית, אין להטיל דופי בכשרותה של הצוואה כל עוד לא הובאה ראיה אובייקטיבית הסותרת מסקנה זו.

על אחת כמה וכמה עת המדובר בצוואה בפני רשות, שלדידה חזרה הפסיקה וקבעה כי הדרישות הפורמליות שבסע' 22 (ב) והמתלוות לצוואה בעל פה בפני רשות, פחותות מאלה הדרושות לצוואה בעל פה בפני עדים.

"הטעם לכך הוא כי בעצם המעמד בפני הרשות יש מידה יותר של טקסיות ורשמיות המדגישות את רצינות ההחלטה ואת גמירות הדעת הדרושים לצוואה ... מאשר בצוואה בפני עדים, כשם שבריום על ידי הרשות, יש ערובה לכך שהוא נאמן לדברי המצווה שנאמרו בעל פה ולכך שאישור הרשות, שהצוואה נקראה ושהמצווה הצהיר כי זו צוואתו, הוא אמין".

(ע"א 796/87 מוסד אריאל נ' ציפורה דוידי', פ"ד מה (2), 473).

            17.8      ייתכן כי ההסבר ההגיוני להותרת הסיפא לסע' 4 לאישור הנוטריוני הינו,

שהצוואה כללה סעיפים סטנדרטיים חלופיים שנמצאים בסוג זה של צוואות אותן נהג לערוך עו"ד עמית.

משלא ביקשו הנתבעות לחקור את עורך הצוואה בעניין זה – איני נדרשת לקבוע מסמרות בעניין.

17.9      כך או כך, לא מצאתי כי המדובר בפגם, ולא כל שכן בפגם ממשי שיש בו כדי לאיין

את הצוואה ולא מצאתי כי הפגם הינו כה מהותי באופן המצדיק את העברת נטל השכנוע לכתפי התובע.

בבע"מ 1511/05 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] – (ניתן ביום 20.7.05) דובר על העדר הצהרת המצווה שזו צוואתה – כדרישת סע' 25 לחוק הירושה.

בנדון קבע כב' השופט רובינשטיין:

"... יש לראות דברים במהותם ... לפחות לעניין נטל השכנוע ... חשיבות לעוצמת הפגם שנפל ... הפגם הנטען במקרה דנא על פניו, עוצמתו איננה כזאת המצדיקה את הדבר."

אף אני, איני סבורה, כי עוצמתו של הפגם היא כזו המצדיקה היפוך נטל הראיה, ולפחות ככזה שלא ניתן לתקנו באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, וזאת לאחר שהשתכנעתי בצורה ברורה ממכלול הראיות כי לא התקיימה כל עילה אחרת לפסלות – לא בדבר השפעה בלתי הוגנת/הטעייה/מעורבות בעריכה והשתכנעתי כי הצוואה מבטאת את רצונה החופשי של המנוחה.

(על המגמה להפעיל שיקול דעת תוך הבחנה בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו – ר' גם דברי כב' השופט שוחט בעמ"ש 38139-09-11 לעיל).

17.10    למעלה מן הדרוש אוסיף כי גם אם נטל הראייה היה מוטל על מבקש הקיום, (קרי:                         התובע"), הרי שעמד הוא בו, משעה שהוכח שהמצווה ידעה שזו צוואתה, בפן

המהותי, לאמור: שהמצווה ידעה את תוכנה והבינה את הוראותיה לאחר שזו הוקראה בפניה בשפה שהיא שומעת – די בכך איפוא כדי לקבוע כי עמד בנטל הראיה, כאשר מאידך, לא עמדו הנתבעות בנטל לסותרה.

18.        באשר לפגם השני – אי התייחסות מצד עורך הצוואה לכך שהמנוחה הדירה את שתי

            בנותיה מהצוואה:

            18.1      לא מצאתי כל חובה בדין שעל עורך הצוואה – כמו גם על המוריש – לציין בצוואה מדוע בחרה לכאורה, לקפח את בנותיה – היורשות על פי דין.

            18.2      אין צורך לומר כי אדם רשאי לצוות את רכושו כרצונו וחוק הירושה אף אינו

                        מגביל את חירותו של מצווה להפלות בין ילדיו.

                        כבר נקבע מקדמא דנא בבר"א 108/75 גייבר נ' גייבר, פ"ד כט (2), 673:

                        "... אין לבנו של מוריש כל זכות לדרוש שאביו יצווה לו משהו ....".

            18.3      אין להוציא מכלל אפשרות כי החשש של הנתבעות להשפעה בלתי הוגנת, על כל

צורותיה – אשר כאמור אינן מבוססות על אדנים אובייקטיבים – אינו אלא מסקנה סובייקטיבית הנובעת מהעובדה שהמנוחה בחרה לצוות את רכושה לתובע בלבד.

            ברם, לא אחת עדים אנו לצוואות המעדיפות חלק מהיורשים הטבעיים על פני

            אחרים (ר' לדוג': ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, פ"ד מז (4), 785; ע"א 1212/91

            קרן לב"י - לעיל).

            יש ואכן במקרה דנן, סברה המנוחה כי יש לשפר את מעמדו של התובע לעומת

            אחיותיו המבוססות; יש שהעדיפה את בנה בהיותו "בן זקונים" – כטענת התובע

            בעדותו – ויש והעדפתה נבעה מסיבה אחרת כלשהי.

            לא לנו לבוא ולבחון צדקתה של העדפה זו.

            הצוואה היא צוואה של המת ובבוא בית המשפט לבחון צוואתו של מי שעבר מן

            העולם, מחויב הוא בבחינה זהירה, שכן ביסוד דיני הצוואות עומדת התכלית

העליונה של קיום רצון המת (ר' למשל ע"א 436/01 רבאב נ' רבאב, פ"ד נח (6), 913) וכל "פירוש המקיים דברי המת עדיף תמיד על פירוש שלפיו הם בטלים" (ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז (2), 373, 381).

וכדברי כב' השופט חשין בע"א 1212/91 לעיל (בעמ' 782):

"עקרון יסוד הוא במשפט הצוואות – והוא ראשון ונעלה בין הנעלים – כי "מצווה לקיים דברי המת". מכירים אנו בזכותו של אדם – ואדם הוא כל אחד מאיתנו – לשלוט על חלוקת נכסיו לאחד מוות, וכי על פיו יישק דבר ... נכבד רצונו של אדם בצוואתו, ויהא רצונו שרירותי, בלתי סביר, מקפח, אף אכזרי ככל שיהיה".

            18.4      אף כי לא הובהר דיו מה היו מניעיה של המנוחה, ואף אם נראית הצוואה כבלתי                 סבירה בעיני הנתבעות, הרי שחזקה שמשקפת היא את רצון המנוחה וכל טיעון

                        בדבר אי סבירות הצוואה חותר למעשה תחת אותו עקרון של "כיבוד רצון המת".

                        וכך הובהרו הדברים בע"א 1212/91:

                        "סבורני כי דין אחד לכל המקרים שבהם משקפת הצוואה את מטענו הרגשי,

הערכי והשכלי של המצווה, ואין מקום להחליף את הרצון המעוות שלו ברצונו של האדם הסביר באותן נסיבות. עיוות ברצון אינו שולל את היות הרצון המעוות רצונו האמיתי של המצווה. שאם לא כן דוחקים אנו לתוך סד "הנורמליות", כהשקפתנו שלנו, את מי שחי את חייו תוך חריגה ממסגרת זו, ובכך מעוותים אנו את הרצון האמיתי של המצווה".

וראה גם דברי כב' השופט ברק בע"א 851/79 בנדל נ' בנדל פ"ד לה (3), 101, עמ' 106:

"אין לנו עניין כאן לא בתבונה ובסבירות של מעשי המנוח אף לא במידת ההומאניות שבהם ....".

19.        סוף דבר:

            א.         אשר על כן, ולאור האמור לעיל, ההתנגדות נדחית.

            ב.         ניתן צו קיום צוואה כמבוקש.

                        פסיקתא מתאימה תוגש לחתימתי תוך 20 יום.

20.        בשולי הדברים, ואולי לא בשוליהם, ברצוני לפנות לצדדים לנסות למצוא פתרון של פשרה כלשהי מחוץ לכתלי בית המשפט.

            אין חולק כי יחסי הצדדים היו בעבר תקינים והרמוניים בטרם פרץ הסכסוך הנוכחי.

            הפליה בירושה בין אחים רב כוחה לגרום למתחים רבים ואף לשנאה.

            סכסוך שכזה מלווה בד"כ בפן רגשי עמוק, ביחס לזיקתו של כל יורש למנוחה. אין לו עם מי לברר את המניע להעדפתו של האחר על פניו ואין לו עם מי "לסגור מעגל", בבחינת "זעקת הדם".

            תוצאת פסק הדין בהחלט עלולה להנציח את אותה תחושת "הפליה" ולהעצימה.

            תקוותי היא כי פסק הדין לא יהיה סוף פסוק ויפה יעשה התובע אם ימצא דרך, לפנים משורת הדין, לקירוב הלבבות בין האחים ולהפיס, ולו במעט, את דעתן של אחיותיו.

5129371

54678313          מנימוק זה, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ט' סיוון תשע"ה, 27 מאי 2015, בהעדר הצדדים.      

5129371

54678313

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

רות אטדגי-פריאנטה 54678313-/

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 0 U";a4%n-lK+Uo2h!; Nޅ,nz/rLHn_rȈ