דיני משפחה


מתייחסים ליחסים בין בני זוג שיש בניהם קרבה ביולוגית או משפטית. הקרבה המשפטית גוברת על הקרבה הביולוגית. לדוגמא במקרה של אימוץ. שאנחנו דנים בדיני משפחה בישראל, זה אלמנט מרכזי, יש פיצול בין המערכת השיפוטית לבין הדין המהותי. יש מקרים שהמערכת האזרחית מחילה את הדין האזרחי ויש מקרים שמערכת השיפוט האזרחית מחילה את הדין הדתי ולהפיך. כל עדה מחילה את הדין הדתי שלה. יוצא שאחד הדברים המאפיינים את דיני המשפחה הישראלים זה שאין דין טריטוראלי אחד ואחיד.
כתוצאה מהפיצול הזה, בכל מקרה יש לשאול שתי שאלות:

א. מי הערכאה המוסמכת לדון

ב. לפי איזה דין אותה ערכאה תידון.

שאלות אלו אינן מובנות מאליו. במסגרת זו לא ניתן להתעלם ממקומו החשוב של המשפט הבינלאומי הפרטי, שאף הוא משפיע על שתי השאלות. המשפט הבינלאומי לא רק משפיע על הדין המהותי אלא גם משפיע על שאלות של סמכות. לדוגמא - חוק אמנת האג לחטיפת ילדים. זאת אמנה בינלאומית שאמצו במסגרת החוק. כל המטרה של החוק או של אמנה, זה לקבוע בדיוק מיהי הסמכות. האם יש להחזיר את התיק למקום מגוריו של אותו ילד או להשאיר את הילד כאן. חוק אמנת האג לא דן בשאלות המהותית של החזקת הילד. כתוב במפורש בחוק שמטרת החוק היא לקבוע למי תהיה הסמכות לקבוע את השאלות המהותיות. כך שהמשפט הבינלאומי הפרטי משפיע על שתי השאלות.

המצב הקיים אפוא הוא שהן בתי המשפט והן בתי הדין מחילים על תושבי הארץ ואזרחיה בדיני המעמד האישי את הדין הדתי. במשך השנים אנו מוצאים יותר ויותר חוקים הסוטים מעקרון זה. משמע אי החלת הדין הדתי במקרים מסוימים. המחוקק נוגס יותר ויותר מהשיפוט הדתי, מבחינת הדין המהותי. נקודת המוצא הוא הדין הדתי עד שיבוא המחוקק ויקבע שאין להחיל את הדין הדתי. זה אך ורק בתחום של המעמד האישי.

שאלה מעניינת היא מה קורה בעניינים שאינם במסגרת המעמד האישי אבל בשיפוטו וסמכותו של בית דין דתי. לדוגמא- אם בית הדין הרבני דן בשאלה של דיני חוזים האם דן לפי המשפט העברי או האזרחי.

הליכים משפטיים

טענת חוסר סמכות:

השאלה של סמכות היא שאלה טרומית. טענה מקדמית. יש צורך להעלות את הטענה עוד טרם הדיון.

1. סמכות ייחודית - שרק ערכאה זו מוסמכת לדון בנושא בכפייה. התובע יכול ללכת רק לערכאה זו כדי להגיש את התביעה ואז הנתבע חייב להופיע. יש רק אלמנט של כפייה משני הצדדים.

2. סמכות נכרכת - כשמדובר בנושא שבמהותו שייך לערכאה אחרת. אולם, החוק מאפשר לכרוך את הנושא הזה ביחד עם תביעה אחרת כשהתביעה האחרת היא אכן בסמכותה הייחודית של הערכאה.

הפסיקה אומרת שכשבאים להגדיר את היקף הכריכה יש להגדירה בצורה מצומצמת משום שהכריכה מעבירה דבר שהוא באופן טבעי בסמכותו של בית המשפט המחוזי ומכניס אותו לסמכותו של בד"ר ואולי אפילו לסמכותו הייחודית של בדר. ולכן אמר בית המשפט העליון שהוצאת העניינים מהמקום הטבעי שלהם מצריכה פירוש מצומצם. אין לפרש כריכה בצורה רחבה אלא בצורה מצמצמת.

3. סמכות שבגררא היא סמכות אינצידנטלית. כדי להכריע בשאלה פלונית יש להכריע בשאלה נוספת נגררת. למשל: לפי פסיקת בית המשפט העליון פס"ד בוארון אבהות אינו עניין שבנישואין ולכן אינו בסמכותו של בד"ר ואפילו בהסכמת הצדדים אינו בסמכותו של בד"ר. אותם מעשים שבכל יום בתביעה למזונות הילד בא וטוען הגבר שזה לא הילד שלו והוא לא האבא של הילד, כדי שבית הדין יבוא ויכריע בשאלה של מזונות הוא חייב להכריע האם מדובר כאן באב או להפך - אישה תובעת את הגבר על מזונות לאישה בבית המשפט המחוזי והגבר טוען שהם לא נשואים כי הנישואין אינם תקפים. לבית המשפט יש סמכות לדון בשאלת תוקף הנישואין מוכח הסמכות הנגררת וזאת למרות שענייני הנישואין הם בסמכותו הייחודית של בדר. בית המשפט לא יכול להכריע בשאלה העיקרית בלי להכריע בשאלת תוקף הנישואין.

למרות הדמיון בין הדמיון בין סמכות נכרכת לסמכות שבגררא יש כמה הבדלים עקרוניים:

  • סמכות נכרכת הנושא הנכרך אינו נחוץ בכדי להכריע בתביעה העיקרית. הוא קשור בתביעה עקרונית רק במובן זה שבית המשפט יעשה מלאכתו בצורה נאמנה ויכסה בצורה היעילה ביותר את מע' היחסים של בני הזוג אז ההגיון מחייב שבית הדין הרבני ידון לא רק בגירושין אלא במה יקרה לרכוש המשותף ובמה יקרה לילדים. בסמכות שבגררא יש להכריע בעילה הראשונה כדי להכריע בשנייה.
  • ברגע שנושא נכרך כדין אז הסמכות היא נכרכת וסמכותו של בית הדין הרבנית הופכת להיות סמכות ייחודית ועד שהנושא נידון הסמכות הייחודית לדון בסוגייה נשארת בידי בד"ר ובית המשפט לא יכול לדון בסוגיה כל עוד בד"ר עדיין מטפל/דן בסוגייה. אם בד"ר ידחה את התביעה לגירושין אז כל מה שכרוך בתביעת הגירושין נופל גם והסמכות יכולה לעבור למחוזי. אך כל עוד הוא דן בשאלת הגירושין הסמכות ייחודית בידי בית הדין. בד"ר יכול לדון בחלוקת הרכוש לפני הגירושין, היינו יכול לדון בסמכותו הנכרכת לפני שאלת הגירושין. כל דבר שבית המשפט האחד פוסק בסמכות אינצידנטלית אינו מחייב את בית המשפט האחר. סמכות נכרכת היא הופכת להיות סמכות ייחודית ומעשה בית דין. סמכות נגררת אינה מעשה בית דין ואינה מחייבת.

סמכות מקבילה - סמכות מקבילה היא סמכות לשתי הערכאות. הדיון יכול להתקיים בבית הדין הרבני או בבית המשפט. לפעמים יש תנאים נוספים. למשל, יש נושאים שאפשר להגיש לבית הדין הרבני בהסכמה או יש נושאים שאם רוצים לדון על מכלול הרכוש של בני הזוג אזי הולכים לבית המשפט המחוזי. אם רוצים לדון רק בפירוק השיתוף בדירה זה בסמכותו של בית המשפט השלום. יש סמכות מקבילה בין השלום למחוזי בקשר לפירוק השיתוף. זה תלוי בנסיבות נוספות (מכלול הרכוש או סוגייה נפרדת על נכס פלוני). יש שאלות על נכס שרשום בטאבו שיידון בבית משפט השלום. נכס שלא רשום בטאבו עליו יש זכויות חוזיות ולא קנייניות ולכן הוא ידון בהתאם לשווי שלו בבית המשפט המחוזי או בשלום. בגדול מדובר בשאלות שהם בסמכות מקבילה.

סמכות טבועה - התקנות החדשות של בד"ר מתשנ"ג פורסמו ברשומות התקנות משנת תש"כ מעולם לא נידונו ולא הופיעו ברשומות. הטענה היתה שלמרות שהתקנות הישנות לא פורסמו הן עדיין מחייבות לאור העיקרון שהדין הולך אחרי הדיין, ומאחר שהתקנות נובעות מדין תורה שלפיו צריך בדר לפסוק הרי שיש להן תוקף (דעתו של פרופ' שוחטמן). ברק חלק על גישה זו: הסמכות של כל ערכאה משפטית לקובע את סדרי הדין בה, היא סמכות טבועה של כל ערכאה. אם יש לערכאה סמכות לדון יש לה סמכות להחליט כיצד להתדיין. החשיבות היא שאם זו סמכות טבועה ולא סמכות מדין תורה ניתן לפקח עליה עי בג"צ. לכן הסמכות הטבועה איננה ניתנת להגדרה. היא נקבעת באופן אינטואיטיבי , עפ"י ההרגשה. זאת כאשר למרות העדר מקור סמכות חקיקתי רוצים להעניק סמכות.

על פי איזה דין עד לאחרונה העיקרון היה שהדין הולך אחרי הדיין. כל ערכאה מוסמכת לפסוק לפי הדין שחל באותה ערכאה. לכן מותר לבית הדין הרבני לפסוק בצורה שונה מהשלום והמחוזי. ולכן מותר למחוזי לפסוק אחרת מבדר ולהפך.

מזונות - האישה לבדה יכולה להחליט איפה להגיש את התביעה , ולא הגבר, הבעל הנתבע הוא חייב לדון     באותה ערכאה בכפייה. לא דרושה הסכמה. הוא אפילו לא יכול להגיש את התביעה בבית הדין הרבני. אם הוא רוצה לתבוע את אישתו על מזונות, הוא יכול לעשות זאת רק במסגרת כריכה של מזונות במסגרת    תביעת גירושין. הסמכות הייחודית של האישה בענייני מזונות עומדת רק כשעילת המזונות עומדת בפני  עצמה. זה סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. סמכות נכרכת בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.

אם אישה הגישה תביעת מזונות למחוזי ואחר כך פנה הבעל לרבני וכרך את המזונות בגירושין. במצב כזה הבעל לא יכול לכרוך כי מרגע שהמחוזי החל לדון הרבני לא יחול.

סמכות נמשכת - הכוונה היא לשאלה למי יש סמכות כשהעניין עולה שוב לדיון בערבות פסק דין שניתן. למשל בית הדין הרבני נתן פסק דין לאחזקת ילדים. כעבור שנה רצה אחד הצדדים לשנות את ההסדר. בית הדין הרבני יכול לקשת סמכות לעניין אחזקת ילדים עי הסכמה או כי כריכה. כירכה נותנת לרבני סמכות דיון ייחודית. אולם השאלה היא מי רשאי לדון כשהעניין בא שוב לדיון. הרבני, כי הוא כבר דן בנושא או שמא המחוזי, שבדרך כלל העניין בסמכותו. ההלכה היא שמשניתן פסק דין כל עוד הוא בתוקף ורוצים לשנותו יש סמכות נמשכת, צריך לפנות לערכאה הראשונה שדנה בעניין.

מה קורה אם לא רוצים לשנות את פסק הדין אלא לאכוף אותו?
בית המשפט פסק שאין סמכות נמשכת יש לפנות לבית משפט השלום או להוצאה לפועל. כך גם לגבי הסכמי שיפוי. סמכות נמשכת קיימת לא רק כשמדובר בדיון שני באותו עניין אלא נדרש גם כשהתובע מבקש שינוי של פסק הדין הקיים.

בוררות - השאלה היא מתי בית המשפט או בית הדין יכול לשמש כערכאת בוררות - במקרים כאלה ההכרעה נעשית על פי חוק הבוררות. יש גמישות בענייני סדר הדין האזרחי ועוד. זהו סוג נוסף של סמכות.

הנושאים ברי הכריכה

רכוש עסקי הוא נושא שספק אם היום ניתן יהיה לכרוך אותו. אם ינסה אדם לכרוך נושא עסקי יאמר עליו שהכריכה שלו לא היתה כדין. רכוש עסקי עדיין ב'צריך עיון' אך זו הנטייה של בית המשפט.

מזונות ילדים נושא נוסף שלא ניתן לכרוך. היו שאמרו שמזונות ילדים ואחזקת ילדים הם אותו דבר לעניין כריכה [פסד וינטר נ. יערי]. אך השופט כהן אמר שכשמוגשת תביעה שעניינה מזונות של ילד, הרי שתביעה כזו לעולם לא תוכל להיות כרוכה בתביעת גירושין מכוח סעיף 3. הנימוק הוא שמדובר בעניין שבין הבעל לבין ההורים ולא בין ההורים כמו אחזקת ילדים. השופטים אמרו שב"מזונות לילדי הזוג" הכתוב בסעיף 3 הכוונה להחזר הוצאות שהאישה הוציאה עבור הילדים. לגבי מזונות האישה לא היתה ברירה כי כתוב במפורש. לגבי מזונות ילדים בית המשפט בנה את הקונסטרוקציה הזו. עם זאת צדדים יכולים להקנות בהסכמה סמכות לבד"ר בענייני מזונות ילדים שהרי זה עניין של מעמד אישי.

החזקת ילדים מדברת על כל הכרוך בהחזקה. במסגרת הניסיונות של הפסיקה לצמצם את הסמכות נקבע בפס"ד פלורסיין שלמונח החזקת ילדים ככל שהוא נוגע לבד"ר יש לצמצם להחזקה פיסית של הילד וביקורים. לעומת זאת השאלה היכן יתחנך הילד אינה חלק מהחזקה ולגביה נדרשת כריכה מפורשת. זה שייך לקבוצת הביניים של עניינים שניתן לכרוך.

מהם ענייני נישואין וגירושין?

1. תקפם של נישואין או ביטולם. באיזו מידה יש לבד"ר סמכות לבטל נישואין שנערכו בחול נדון בהמשך. אנו דנים על נישואין שנערכו בחול.
2.הקביעה אם אדם כשיר לנישואין ולצורך זה קביעת יהדותו לצורך נישואין. בג"צ פלוני נ. בד"ר רחובות שם איבחן ברק בין קביעת יהדות לצורך נישואין שהם כן ענייני נישואין וגירושין ולכן במסגרת סמכותו של בד"ר ובין קביעת יהדות שלא לצורך נישואין שאינו במסגרת סמכותו של בד"ר. זה מהווה כמובן בעיה לשופטי המחוזי שכן אין להם מספיק מידע להחליט אם גיור רפורמי למשל הוא תקף או לא. [באותו פס"ד ברחובות דן ברק גם אם בד"ר יכול לשבת כערכאת בוררות].
3. פס"ד הצהרתי האם נישואין תקפים או לא. נישואין פרטיים ורוצים הכרה - במסגרת הסמכות של בדר.
4. תביעות לשלום בית - בעל או אישה שתובעים תביעת שלום בית אכן תוכן תביעתם כתביעה בענייני נישואין וגירושין.
5. פס"ד להיתר נישואין. להתיר לבעל לקחת אישה על אישתו.
6. דיונים בשאלת הסכמי גירושין אשר אושרו כהסכמי גירושין במסגרת הליך גירושין בהבדל מהסכם שאושר עפ"י חוק הסכמי ממון בין בני זוג. אפשר להביא הסכם גירושין למחוזי כשבני הזוג נשואים והוא ייחשב כהסכם במסגרת חוק יחסי ממון בין בני זוג. אך הסכם גירושין במסגרת הליך גירושין או אחרי שבני הזוג כבר התגרשו אבל הגיעו להסכם בעקבות הגירושין אזי זה בסמכותו הייחודית של בדר. (אם לוקחים הסכם לקראת גירושין ומחשיבים אותו בבד"ר בהסכם גירושין אז הסמכות הנמשכת בידי בדר, אם לוקחים הסכם ממון ומאשרים אותו ונותנים לו תוקף של פס"ד במחוזי אז הסמכות הנמשכת תישאר בידי המחוזי, לכן לעתים קרובות יש ויכוח בין הבעל לאישה היכן לאשר את הסכם הגירושין הזה כי המקום יקבע את המקום בו ידונו בגירושין לכשיהיו).
7. תביעת גירושין גם היא בסמכותו הייחודית של בד"ר. [הגירושין נעשים בין בני הזוג עצמם מדובר רק על התביעה לגירושין. הגירושין כאקט אינו בידי סמכות של אחת הערכאות. האקט הוא בידי בני הזוג עצמם. ההכרה של האקט הוא בידי הסמכות של בדר. הפיקוח על האקט הוא בסמכותו הייחודית של בדר. אך האקט עצמו אינו בידי סמכות של אף אחד]. לכן אין גט בלי תביעת גירושין גם אם יש הסכם מוכן. צריך שיהיה פס"ד לגירושין.
8. כתובה - הזכות הממונית היחידה המוכרת כיום כשייכת לענייני נישואין (שיפמן ואגרנט בסידס)
9. מורדת - חלק מענייני נישואין ולא גירושין (ברמן) חלק מהסמכות הייחודית של בד"ר (פס"ד שרגאי).


הדברים שאינם כלולים בענייני נישואין וגירושין:

  1. מזונות האישה - אין זה בסמכותו הייחודית של בדר. זו סמכות מקבילה. יש ברירה בידי האישה להגיש את התביעה למחוזי או לבדר. וזאת על אף שהדין הסובסטנטיבי הוא הדין האישי, הדין הדתי.
  2. מזונות אלמנה מעיזבון - זכות אלמנה למזונות במשפט העברי נובע מחובת הכתובה של בעל לאישה ולכן גובה המזונות הנפסקים לאישה בהתאם למשפט העברי גבוהים יותר וחייבים להיות גבוהים יותר ממזונות לאלמנה מעיזבון לפי החוק האזרחי, חוק הירושה. משום שמזונות האלמנה מהעיזבון במסגרת המשפט העברי דינם נובע ממזונות האישה במהלך הנישואין. ואלו הם כללים החלים גם על מזונות האלמנה מעיזבון. שלא כמו לפי חוק הירושה שם יש רק הטבה סוציאלית. לא מסתכלים על מעמד החיים של האישה במהלך הנישואין. אך המחוזי יחיל את חוק הירושה ולא את הדין האישי ולכן פירושו של דבר הוא שהאישה מקבלת סכום נמוך יותר של מזונות. [ראה סעיף 151 לחוק הירושה]. יש עדיין סמכות לאישה לפנות לבדר. ויש מקרים שזה כדאי לה יותר. [סעיף 155(ג) לחוק הירושה - בד"ר יחיל את החוק הדתי].
  3. נכסי מלוג- הרעיון הוא שרכוש שאישה הביאה עמה לנישואין הפירות שכולל גם השימוש של אותו נכס הם בידי הבעל לצורכי שימוש המשפחה. לרווח הבית. הוא לא יכול להשתמש בפירות האלו כדי לקנות לעצמו מותרות. הוא צריך להשתמש בזה רק לצורכי המשפחה. הגישה של המשפט העברי היתה שאם חובת הפרנסה מוטלת כל כולה על הבעל והאישה אינה חייבת לעבוד, אז השתתפותה בפרנסת המשפחה היא לפחות השימוש באותם פירות נכסי מלוג. נפסק בפס"ד סידס שלאור סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האישה נכסי מלוג אינו עניין של נישואין וגירושין. אין לבעל כל זכות לפירות נכסי מלוג של האישה. יש ביקורת נוקבת על פסק הדין הזה. פס"ד חקק שינה את זה. זה גרם לבעיה עצומה בקשר למזונות. הלכת סידס אושרה בפס"ד בבלי איך בבלי וחקק חיים בכפיפה אחד ראה בהמשך. בפס"ד בבלי הלכו צעד נוסף, היה ויכוח בפסיקת בית המשפט העליון האם יחסי ממון בין בני זוג הוא עניין שבנישואין או אינו עניין שבנישואין. במשך כל השנים שמענו שופטים מדעות שונות. אבי אבות חזקת השיתוף, חזקה שבעל ואישה שותפים ברכוש המשפחתי היה השופט קיסטר. אגרנט בפס"ד אחר חלק עליו ופסק שזה עניין אזרחי גרידא. בע"א 38/88 זיסמן נ. זיסמן בית המשפט העליון קבע ללא כל נימוק וכדבר המובן מאיליו שיחסי ממון בין בני זוג אינו עניין של נישואין וגירושין. הוא אפילו אינו עניין של מעמד אישי. פירוש הדבר שאפילו אם בני הזוג יסכימו לאור סעיף 9 לדון בנושא אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בכך. אפשר לכרוך את זה אך אם זה לא כרוך כדבר העומד בפני עצמו אי אפשר אפילו להסכים. הסמכות תהיה רק במסגרת חוק הבוררות. בפס"ד בבלי ברק חזר על ההיסטוריה והוויכוח, הזכיר את פס"ד זיסרמן ונימק אותו כשהסביר שסעיף 2 לחוק שיווי זכויות האישה כשהוציא ממסגרת ענייני נישואין וגירושין נכסי מלוג הוציא בעצם לא רק נכסי מלוג אלא את כל יחסי הממון בין בני זוג. כמובן שניתן לחלוק על זה ואכן פרופ' ברכיהו ליפשיץ במאמר ביקורת מבקר את ברק וגם שרשבסקי מבקר את ברק. זה שמוציאים בכלל מענייני נישואין וגירושין נכסי מלוג אין פירושו של דבר שכל מערכת יחסי הממון בין בני זוג אינו עניין של נישואין וגירושין.
  4. אבהות - בבג"צ בוארון נ. בד"ר פד"י כו(2) 727, קבע בית המשפט העליון שאבהות כתביעה בפני עצמה אינה במסגרת סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. כמובן שבדרך כלל שאלת האבהות עולה במסגרת תביעה למזונות ואז כמובן יש לבד"ר סמכות לדון בשאלת האבהות במסגרת סמכות שמכללא. אך זה לא יהווה מעשה בית דין. במחוזי יש פסיקה מעניינת שטענו שזה רק כשמדובר בתביעת אבהות בבני זוג שאינו נשוי ושניהם פנויים ואין שאלה של ממזרות. אך כשמדובר בשאלת אבהות של ילד לאישה נשואה ויש חשש לממזרות מאחר שאם הילד ממזר זה משפיע על כושר הנישואין שלו אז יש פסיקה של המחוזי שמתבססת על דבר המלך במועצתו.